נזיפה
נזיפה הוא עונש קל מנידוי, שמשמעותו היא ריחוק מהאדם הננזף, עונש הבא כהכרה במעשה לא ראוי או בדעה לא נכונה. משמעות הנזיפה היא גערה[1].
ישנם שלשה מיני נזיפה: במשנה[2] נפסק כי "אין נדוי פחות משלשים יום ואין נזיפה פחות משבעה ימים". במסכת מועד קטן[3] מובאת המשנה, אך הגמרא מוכיחה כי נזיפת נשיא חמורה יותר, ודורשת ריחוק של שלושים יום. לעומת זאת נזיפה בזמן חז"ל קלה יותר, ודרשה רק ריחוק של יום אחד.
ביאורי הרבי[עריכה]
הרבי[4] מבאר כי ישנם שלושה מיני הרחקות על בן אדם:
1. חרם, שכידוע אין מזכירים אותו בשם זה אלא בשם רמ"ח, ומכאן גודל חומרתו, אך למרות זאת נאמר במסכת סנהדרין[5] "עכור אתה בעולם הזה ואי אתה עוכור לעולם הבא", וזה קל יותר מכרת.
2. נידוי חמור פחות מחרם, אבל עדיין צריך להיות מורחק מבני אדם.
3. נזיפה, אף אינה מצריכה הרחקה.
לפי זה מקשה הרבי כי במסכת סנהדרין[6] מוזכרת האמירה של רבי נהוראי על מי שאינו עוסק בתורה - כי דבר ה' בזה, הכרת תכרת" - עונש חמור ביותר, ולעומת זאת באבות פ"ו מ"ב מובאת ההגדרה על ידי רבי יהושע בן לוי "נקרא נזוף", וקשה מדוע לא הזכיר את העונש החמור יותר - "הכרת תכרת".
הרבי מבאר כי חלוקים שני המאמרים זה מזה. בעוד שבסנהדרין מדברת הגמרא על מי שמבטל תורה ואינו לומד כלל, מדברת המשנה באבות על מי שאינו "עוסק בתורה", הכוונה ל"עסק", אותה מגדירה הגמרא בבא מציעא[7] למי שנותן ונושא על מנת להרויח חלק נוסף, ומי שאינו עוסק להכניס את התורה בעניני העולם ולהשליטה על העולם, זה אינו "עוסק" בתורה, ולכן נקרא נזוף, ולא העונש החמור של "הכרת תכרת". ולכן נאמר עליו "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" שכן הוא עצמו טוב לו, אשריו בעולם הזה ובעולם הבא, אם כי יש כאן עלבון התורה, אוי לזה שלומד תורה ואינו מכיר בכוחה העצום לכבוש את העולם.
בזאת מבינים את עונשו - נזיפה. במסכת מועד קטן[8] מוזכר העונש לגבי חכם מסוים שלא הבין חומר של דין מסוים, ולכן קיבל על עצמו נזיפה. כך גם זה, שאינו מכיר בכוחה העצום של התורה לכבוש את העולם.
