משתמש:שף ויתיב/קומוניזם
קומוניזם היא שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום ספרם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, שתיאר את הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית, אשר יביא לפתירת מצוקות האדם שנגרמו על ידי השיטה הקפיטליסטית. שלב חשוב בתהליך ההגעה אל הקומוניזם הוא קיומה של המדינה הסוציאליסטית.
תוכן עניינים
המהפכה הבולשביקית[עריכה]
מהפכת אוקטובר (ברוסית: Октябрьская революция), הידועה גם כמהפכה הבולשביקית, היא מהפכה שהחלה ברוסיה ב-ט' חשוון ה'תרע"ח (25 באוקטובר 1917), במהפכה זו הקומוניסטים, בראשות ולדימיר איליץ' לנין, הפילו את הממשלה הליברלית של אלכסנדר קרנסקי ותפסו את השלטון. מהפכת אוקטובר הביאה להקמת שלטון קומוניסטי דיקטטורי בברית המועצות, אשר התקיים עד שנת תשנ"א (1991).
מהפכת אוקטובר הייתה השלב השני במהפכה הרוסית של 1917. קדמה לה מהפכת פברואר בה עבר השלטון מידי הצאר, ניקולאי השני לבית רומנוב, אל גאורגי לבוב שעמד בראש הליברלים. כך למעשה פסק שלטון הצארים, בן חמש מאות השנים. במאי של אותה השנה עבר השלטון לידי אלכסנדר קרנסקי. הקומוניזם בגרסתו הבולשביקית היה שאיפתו של המשטר הסוציאליסטי אשר הונהג ברוסיה במהפכה שבוצעה בשנת ה'תרע"ח. עד להתפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה'נונ"ים' (שנות התשעים). לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו גם מדינות מזרח אירופה לקומוניסטיות, כולן, למעט יוגוסלביה, בכפייה של שלטונות ברית המועצות. קובה, השוכנת בים הקריבי, הפכה לקומוניסטית בעקבות מהפכה שהונהגה בידי פידל קסטרו וארנסטו צ'ה גווארה. במדינות מערב אירופה היו מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. המפורסמת שבהן היא המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות[עריכה]
המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (ברוסית: Коммунистическая партия Советского Союза, בר"ת: КПСС; בקיצור בעברית: מקב"מ), הידועה גם בתור מפלגת הבולשביקים ("אנשי הרוב"), החלה כזרם בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ס"ד) הרוסית, אחר כך הפכה למפלגה הס"ד של הפועלים הרוסים (בולשביקים), ולאחר המהפכה הבולשביקית, הפכה למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים).
עידן סטלין[עריכה]
במרץ 1918 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה. שֵם המפלגה הבולשביקית שונה ל-"המפלגה הקומוניסטית של רוסיה (בולשביקים)".
בשנת 1922 מונה יוסיף סטלין לתפקיד המזכיר הכללי. במקור תוכנן שתפקיד זה יהיה תפקיד מִנהלי לחלוטין, אולם סטלין השתמש בסמכויות שניתנו לו על-מנת לבסס שלטון יחיד שלו. הוא מינה מקורבים אליו להיות ראשי הסניפים האזוריים והמחוזיים, ואלה דאגו לשלוח לכנסים ולוועד המרכזי אנשים שיהיו נאמנים לו – מה שיצר רוב פרו-סטליני בוועד המרכזי.
לאחר מותו של לנין בתחילת שנת 1924, נותרה המפלגה בלא מנהיג מוסכם על הכול, והחל קרב על השלטון בין כל הקומוניסטים הבכירים. במלחמה זו הצליח סטלין לגבור על כל השאר, כיוון שהשכיל לכרות בריתות (זמניות) עם בכירי מפלגה אחדים כנגד אחרים. בהתחלה הוא התאחד עם קאמנייב וזינובייב כנגד טרוצקי, ומאוחר יותר התאחד כנגד שלושתם עם בוכארין; בשנת 1927 אנשי ה"אופוזיציה משמאל" – טרוצקי, קאמנייב וזינובייב – סולקו מהוועד המרכזי, וב-1928 – מהמפלגה עצמה. שנה אחר-כך, בשנת 1929, דיכא סטלין את מתנגדי הקולקטיביזציה, "האופוזיציה מימין", בראשות בעל-בריתו לשעבר בוכארין ותומכיו ריקוב וטומסקי, וסילק גם אותם מכל עמדת מפתח ב-1930; בכך נהיה לשליט יחיד ובלתי-מעורער במפלגה ולכן בברית המועצות כולה. מאוחר יותר, חוסלו כל הקומוניסטים הבכירים במשפטי הראווה של הטיהורים הגדולים של השנים 1936–1938. את טרוצקי, שנמלט למקסיקו, חיסל איש נ.ק.ו.ד. (בעתיד ק.ג.ב.) בשנת 1940.
בשנת 1948 חולל סטלין גל טיהורים שני, שבו חוסלו אנשי מפלגה חשובים שהיו יוצאי לנינגרד, ובראשם מזכיר המחוז הראשון לשעבר וחבר המרכז קוזנייצוב. במסגרת גל הטיהורים הואשמו יהודים ואחרים ב"קוסמופוליטיות" שנחשבה סטיה חמורה לעומת "אינטרנציונליזם" שנחשב לחלק חיובי של האידאולוגיה הקומוניסטית.
עידן חרושצ'וב[עריכה]
סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ומיד החל קרב ירושה. בראש ובראשונה ראשי כל הפלגים דאגו לסלק את איש-סודו ועושה-דברו הנאמן של סטלין, לוורנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד.. על בריה הוטלה האשמה לטיהורים הגדולים (למרות שלא היה כלל טלית שכולה תכלת, והיה אחראי למדיניות הטרור של סטלין, תקופת הטיהורים הייתה בזמן ראש ה-נ.ק.ו.ד. יז'וב). ב-26 ביוני 1953 הוא נעצר במהלך ישיבת הפוליטביורו, סולק מהמפלגה בהחלטת הוועד המרכזי ביולי ולבסוף הוצא להורג ב-23 בדצמבר 1953 יחד עם עוד מספר פעילים מרכזיים בתחום ביטחון הפנים, ובראשם ראש המשרד לביטחון המדינה מרקולוב.
יורשיו של סטלין, חרושצ'וב, מלנקוב ומולוטוב, חילקו ביניהם את השלטון. מלנקוב מונה להיות ראש הממשלה (להלכה, ברית המועצות הייתה רפובליקה פרלמנטרית), מולוטוב נהיה סגן ראש הממשלה ושר החוץ, וחרושצ'וב הפך המזכיר הכללי.
אבל הרוחות היו רחוקות מלשקוט. לאחר שחרושצ'וב הוקיע את מלנקוב בפני הוועד המרכזי וגרם לאי-אמון בו כראש הממשלה (1955), סיעתו של מלנקוב – מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין – תכננה להפיל את חרושצ'וב וסיעתו. חרושצ'וב, מנגד, גם לא היה בעל סנטימנטים כלפי יריביו, והשתמש בסמכויותיו כמזכיר הכללי על-מנת לקדם מקורבים ועל-מנת לרכוש את נאמנותם של חברי הוועד המרכזי. לאחר שבקונגרס ה-20 של המפלגה (1956) הוא גינה והוקיע את פולחן האישיות של סטלין, רצו אנשי סיעתו של מלנקוב להדיחו מהשלטון. ביוני 1957 הם השיגו רוב נגדו בישיבת הפוליטביורו, אך לאור לחץ מצד הצבא, הק.ג.ב. ושר ההגנה גאורגי ז'וקוב, גיבור מלחמת העולם השנייה, ההכרעה עברה לוועד המרכזי, אשר הצביע בעד חרושצ'וב ונגד מלנקוב וסיעתו, אשר כונו "הכת האנטי-מפלגתית": מלנקוב, מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין. השלושה הראשונים, יחד עם עורך ה"פראבדה" שפילוב, "אשר הצטרף אליהם", סולקו מהפוליטביורו ומהמרכז בטענה שהם רוצים לתפוס את השלטון ולהחזיר את ברית המועצות לעידן סטלין (שהפך עתה למגונה), ובשנה שלאחר-מכן סולק מהפוליטביורו גם בולגנין. יחד עם זאת, כיוון שחרושצ'וב לא רצה להידמות לסטלין, הם לא הוצאו להורג, אלא הועברו לתפקידים זוטרים. כך, למשל, מולוטוב נשלח להיות שגריר במונגוליה.
לאחר מכן, האיום היחיד שעוד נותר על חרושצ'וב היה בעל-בריתו, המרשל ז'וקוב. חרושצ'וב האשימו בהתנהגות שלא לפי הנורמות של המפלגה, וגרם לכך שהוא הודח מתפקידו כשר הביטחון וסולק מהפוליטביורו גם כן.
אחרי שביסס את שלטון היחיד שלו, פנה חרושצ'וב ליישם את משנתו הפוליטית. עם פעולותיו החשובות נמנות רפורמה מנהלית-כלכלית מקיפה, השקעה בחקלאות ובתעשייה הקלה, התחלה של ליברליזציה בברית המועצות והניסיון הידוע לשמצה לגדל תירס כגידול חקלאי מרכזי בברית המועצות. רעיון זה נולד בראשו של חרושצ'וב בעת שביקר בארצות הברית ומאוד התלהב מהאפשרויות הגלומות בגידול תירס בברית המועצות. הרעיון כשלעצמו היה טוב, אך הוא יושם באופן מגלומני וללא תכנון מספק: התירס נשתל בכל רחבי ברית המועצות, מהמדבריות ועד לטונדרה, על חשבון גידולים אחרים, מה שפגע עוד יותר בחקלאותה הצולעת של ברית המועצות.
למרות זאת, שלטונו של חרושצ'וב נראה בהתחלה איתן. בתקופתו קבע הכנס ה-21 של המפלגה (1959), כי המשטר הסוציאליסטי בברית המועצות כונן באופן סופי ואיתן וכי יש לעבור עתה לבניית חברה קומוניסטית אמיתית. כמו כן, הכנס אישר את "תוכנית השבע", שבאה לאחד חצי מתוכנית החומש ה-6 ואת תוכנית החומש ה-7. שנתיים לאחר מכן, הכנס ה-22 של המפלגה (1961) אישר תוכנית מפורטת ומקיפה לבניית המשטר הקומוניסטי עד שנת 1980.
לקראת שנת 1964 התערער מעמדו של חרושצ'וב, בגלל פרשת התירס והרפורמות המִנהליות הכושלות שלו, בגלל אווירת החופש (היחסי) שהוא עצמו הביא למפלגה ובנוסף לכך בשל משבר הטילים בקובה. כמה מחברי הפוליטביורו החלו לקשור כנגדו קשר, ובישיבת הפוליטביורו מה-12 באוקטובר 1964 הוחלט להעבירו מכהונה בכל תפקידיו ברוב גורף (היחיד שהתנגד היה אנאסטאס מיקויאן). ישיבת מליאה של הוועד המרכזי מה-14 באוקטובר אישרה את העברתו של חרושצ'וב מתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה, כראש ממשלת ברית המועצות וכחבר בפוליטביורו "עקב גילו המכובד ומצבו הבריאותי". במקומו עלתה לשלטון ה"טרויקה" – המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה פודגורני, שהיה לנשיא ברית המועצות; שר התעשייה הקלה וסגן ראש הממשלה קוסיגין, שהיה לראש הממשלה; ונשיא ברית המועצות ברז'נייב, שנהיה למזכיר הכללי.
ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו[עריכה]
בהתחלה ברז'נייב לא היה המנהיג הבלתי-מעורער של המפלגה ושל ברית המועצות כולה; אך הוא, כמו קודמיו, ניצל את מעמדו כמזכיר הכללי ואת עליונותה של המפלגה על המדינה, וקידם לעמדות מפתח אנשים שהכירו אותו והיו נאמנים לו אישית. כך הוא הצליח אט-אט לבסס את מעמדו כמנהיג ברית המועצות, בעיקר על חשבון ראש הממשלה קוסיגין.
עידן ברז'נייב הן במפלגה והן בברית המועצות גופא התאפיין בראש ובראשונה על ידי שמרנות, אשר גרמה מצד אחד ליציבות אך מצד שני לעמידה במקום ולסטגנציה. מדיניותו של ברז'נייב הייתה, כזו של קודמיו, מכוונת לחימוש ולא למוצרי צריכה, בניגוד לקו של קוסיגין, מה שגרם למפלגה לאבד את לִבּותיהם של התושבים, אשר כבר לא חשבו על מהפכה עולמית אלא על עניינים יומיומיים יותר. עידן ברז'נייב התאפיין ביציבות וקיבעון ונכנס להיסטוריה הרוסית בתור "המיתון" (Застой). יורשיו של ברז'נייב בתפקידו, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שלטו תקופות קצרות ונקטו באותה מדיניות שברז'נייב נקט בעצמו.
נפילת המפלגה הקומוניסטית[עריכה]
בשנת 1985 נבחר מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי, לאחר שהמפלגה איבדה בזה אחר זה שלושה מזכירים כלליים בשלוש שנים. המזכיר הצעיר (יחסית לקודמיו) החל מיד ברפורמות מרחיקות-לכת ופתח במדיניות של "פרסטרויקה" (בנייה-מחדש), "גלאסנוסט" (שקיפות) ו"אוסקורנייה" (האצה). רפורמות אלה כללו ברמה המעשית את קיום חופש הביטוי למעשה והפיכת לפחות חלק מהבחירות, הן במפלגה והן מחוצה לה, לבחירות אמיתיות, עם מספר מועמדים; כמו כן, גורבצ'וב ערך גם רפורמות בתחום המבנה הכלכלי של ברית המועצות.
פעולותיו אלה של גורבצ'וב הביאו לניכור הולך וגדל בינו לבין חברים בולטים אחרים במפלגה הקומוניסטית, אשר לא רצו למוטט את שלטונם שלהם, ואף-על-פי שהוא השיג בהתחלה את התמיכה של המפלגה ברפורמות שלו, עם הזמן הוא נאלץ להעבירן בדרך יותר ויותר עוקפת-מפלגה.
בשנת 1990 השיג גורבצ'וב את ביטולו של סעיף 6 לחוקת ברית המועצות, שקבע את "תפקידה המנהיג והמכוון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות"; בכך הוא ביטל את הבסיס החוקי לעליונות המפלגה על שאר הרשויות במדינה. המפלגה הפכה יותר ויותר ללא-רלוונטית והחלה להתפצל למפלגות הבודדות של הרפובליקות החברות בברית.
באוגוסט 1991, לאחר שנודע כי גורבצ'וב מתכנן לשנות את המבנה של ברית המועצות ולהפוך אותה לקונפדרציה, קבוצה של שמרנים במפלגה גמרה אומר לשים קץ לרפורמות ולהחזיר את הגלגל לאחורנית. לשם כך הם ניצלו את היעדרותו של גורבצ'וב ממוסקבה ועשו את 'הפוטש של אוגוסט'. ברם, מאמציהם עלו בתוהו, משום שנשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס ילצין, דיכא את ההפיכה, והפך בכך לגיבור ההמון, אשר מאס בקומוניזם ובמפלגה. הקץ הקיץ על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כאשר ילצין הורה על איסורה בכל תחומי הרפובליקה הרוסית וכאשר ברית המועצות חדלה מלהתקיים.
