משתמש:חסיד ליובאוויטש/פרשת העקידה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אומרים לאחר אדון עולם את פרשת העקידה המתארת את נסיון העקידה של אברהם אבינו

תוכן פרשת העקידה[עריכה]

עיקר העקידה והקורבנות הם רמז לעקוד את היצר הרע, כאילו תבטלו רגשות המתפלל, ועיניו ולבו לשמים כעולה תמימה. נסיון העקדה הינו הניסיון הקשה ביותר שעבר אברהם אבינו., והיא נכונתו לשחוט את בנו היחיד והאהוב לו במסירות נפש. נסיון זה עומד לנו לזכות מדי יום ביומו, ולכן יש הנוהגים להזכיר מדי יום את עקידת יצחק בסדר התפילה. גם בראש השנה תוקעים בשופר על מנת להזכיר את זכות אילו של יצחק, ומזכירים בתפילה את זכותו.

טעם העקידה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עקידת יצחק

שנם כמה טעמים לנסיון העקידה:

1) אברהם היה הראשון שעשה זאת מבלי שהיה לזה תקדים שאפשר היה ללמוד ממנו, ומבלי שדבר כזה יהיה בעולם.

2) "זריזותיה דאברהם אבינו היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם" (עיין חולין טז ע"א).

עיקר מעלתו של אברהם בנסיון העקידה, שעשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

הקושי הרוחני לעמוד בנסיון[עריכה]

3) קושי הנסיון במעשה העקידה היה במלחמה הפנימית שהיתה לאברהם מבחינת רוחניות הענין. כי הציווי שנצטוה אברהם "והעלהו שם לעולה", עמד לכאורה בסתירה לידיעתו של אברהם והכרתו את ה' בשני ענינים:

(א) כי ידיעתו ואמונתו בנצחיות ה' מחייבת שאין שינוי ח"ו בה' וכן ברצונו יתברך, שהרי הוא ורצונו אחד, והיאך יתכן ש"אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער" ואיך זה מתאים עם האמונה בנצחיות ה' ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" ו"אני הוי' לא שניתי" כלומר לא השתניתי ולא שיניתי דעתי. כי חרטה ושינוי הדעה ביחס לפעולה מסויימת, נובע מחוסר ידיעה מראש את התוצאות של הפעולה, אבל אצל הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, הצופה ומביט מראשית - אחרית, לא שייך כלל ליחס לו חרטה או שינוי דעה ח"ו. (שלפי זה משמע שהנסיון הקיף את כל פרטי האירוע, כולל גם כשנדרש מאת ה': "אל תשלח ידך אל הנער").

עמידה בנסיון היפך שורש נשמתו[עריכה]

(ב) כי נשמת אברהם אבינו היתה ממידת החסד שבעולם האצילות, ולכן עיקר עבודתו -במצוות שבין אדם למקום- היא במידת אהבת ה' - "אברהם אוהבי".

וכן למטה -במצות שבין אדם לחברו- במידת החסד - "ויטע אשל בבאר שבע", מדת הכנסת אורחים. והיינו, שידיעתו והשגתו באלקות היא על ידי מדת החסד, והכרתו את ה' היתה כי "חפץ חסד הוא", וממילא כל עבודתו את ה' היתה בקו החסד.

אבל בציווי העקידה נתגלה אליו ה' במידת הדין, כשנתבקש אברהם לכבוש רחמיו ולעקוד את בנו על המזבח. מעשה אכזרי כזה לא התישב כלל עם הכרתו בטוב והחסד של הקב"ה, ועם דרך עבודתו את ה'. ובכל זאת ציית אברהם לצו האלקי, וקיים רצון ה' בקבלת עול בלי טעם ודעת ושכל מושג ומובן, גם לא - שכל אלקי.

עמידתו בנסיון גילתה בו את אמונתו הגדולה בה' - אין סוף ב"ה, ואת הביטול העצום למהותו ועצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרה וציור של מדה מסויימת, דבר שמחייב לעבוד את ה' שלא באופן מוגבל - באהבה בלבד הנובעת ממדת החסד, אלא גם במידת היראה הנובעת ממידת הדין.

ביטול מוחלט[עריכה]

4) עיקר הנסיון שהיה לאברהם במעשה העקידה, הוא מפני שלזה נדרשה מסירות נפש אמיתית בדרגת הביטול הגבוהה ביותר. מסירות נפש עלולה להיות גם בלי ביטול מציאותו העצמית, כאשר המניע למסירות הנפש הוא ההגיון הקר והחשבון של כדאיות - השגת דבר שהוא יקר יותר מהחיים עלי אדמות (כמו עולם הבא וכדומה).

או על דרך השלילה - שאם לא ישיג את מבוקשו "למה לו חיים", או מצד מדת הנצחנות והפגנת כח אפילו במחיר החיים.


ביאור הרבי[עריכה]

הרבי[1] מבאר כי מסירות נפש ישנה גם אצל אומות העולם ולא באה תמיד ממניעים טהורים, אך בנסיון העקדה דווקא מוכח מסירות נפשו המוחלטת של אברהם אבינו בבחינת ביטול במציאות, שהרי היה יכול לטעון שבעקידת יצחק יבטל הענין של גילוי אלוקותו בעולם, שנמשך על ידי אברהם אבינו, ואם היה יצחק נשחט ח"ו לא היה לענין זה המשך. נמצא שאברהם אבינו קיים את נסיון העקדה רק מפני דיבורו הפשוט של הקב"ה ללא שום חשבונות, וזהו ביטול במציאות.

ראו גם[עריכה]


הערות שוליים