חטא המרגלים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף מרגלים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה עוסק בשנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה. אם התכוונתם למרגלים שנשלחו על ידי יהושע, ראו מרגלי יהושע.

המרגלים היו קבוצה מנשיאי השבטים שנשלחו בעת שהותם של בני ישראל במדבר - לבקשת בני ישראל - לתור את ארץ ישראל לקראת היכנסם לארץ. שליחותם הסתיימה לבסוף באופן בלתי רצוי בהוציאם את דיבת הארץ רעה, מה שגרם לעיכובם של בני ישראל במדבר ומותם של המבוגרים שבהם (בני ה-20 עד ה-60) במשך ארבעים שנה שלאחר מכן.

בעקיפין גרם החטא לחורבן בית המקדש הראשון והשני.[דרוש מקור]

סיפור המרגלים[עריכה]

משהתקרבו בני ישראל לארץ ישראל והתכוננו לקראת המלחמה עם השבעה עממין. ציווה ה' את משה על שליחת המרגלים וכמסופר בתורה:

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:
– במדבר יג, א-ב.

אולם חז"ל מציינים כי יוזמת שליחות זו לא באה מצידו של הקב"ה כי אם הייתה לבקשת עם ישראל כמסופר בתורה בפרשת דברים "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן." ולכן ענה לו הקב"ה "שלח לך" "לדעתך" והקב"ה לא היה מרוצה מכך.[1]

המרגלים נשלחו לארץ ישראל. כלב היה היחיד שפרש מהם והלך לחברון להתפלל על קברי האבות על כך שחבריו לא יצליחו במזימתם. המרגלים כרתו אשכול ענק של ענבים ונשאו אותו במוט, וכך חזרו ממשימתם לאחר ארבעים יום. האמת היא שהסיור היה אמור לקחת שמונים יום, אלא שהקב"ה ידע שעל כל יום הוא יעניש את בני ישראל להישאר שנה נוספת במדבר, ועל כן קיצר את הליכתם כדי לקצר בעונש. המרגלים חזרו למקום חניית העם במדבר ודיווחו שבמקום ארץ זבת חלב ודבר הם מצאו ארץ שלא ניתן לכבוש כלל. כלב בן יפונה לעומתם הזכיר לכולם כיצד משה חצה את ים סוף והוריד להם את המן מן השמים וכיון שכך, אין דבר בלתי אפשרי. את דבריו סיים בכך שאין מה לפחוד כלל. אך למרות זאת בני ישראל טענו כי מוטב להם לחזור למצרים, והעבירו את הלילה בבכיה. אותו לילה היה ליל תשעה באב, והקב"ה אמר שהיות ובני ישראל בכו באותו לילה ללא סיבה, הוא אכן ימצא סיבה בעתיד לבכיה לדורות בלילה זה, ואכן בית המקדש הראשון והשני, שניהם נחרבו בליל תשעה באב, ועל כך אנו בוכים מידי שנה.

כלב בן יפונה ויהושע בן נון, המשיכו בדבריהם לעם ישראל ומנסים לשכנעם לבטוח בה' שיביא אותם לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש. הם גם מפצירים בעם שלא לדבר נגד ה' ונגד משה, אך דבריהם נופלים על אזנים ערלות והעם אף מנסים לרגום אותם באבנים. בשלב זה מתגלה כבדו ה' בענן וה' שואל את עם ישראל עד מתי ימשיכו בני ישראל לא להאמין לו, גם לאחר כל המופתים שעשה. ה' מציע להרוג את כל העם, ולהקים עם חדש מצאציו של משה, אך משה מצידו אומר כי זה ייראה גרוע בעיני המצריים, שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים רק על מנת להרוג אותם במדבר. משה מתחנן מהקב"ה לסליחה ומחילה, והקב"ה מחליט שהדור הזה לא יכנס לארץ ישראל, אלא יסתובב במדבר ארבעים שנה. הדור כולו למעט כלב ויהושע, ימותו במדבר סיני, כעונש על כך שלא האמינו בה' והאמינו לדברי המרגלים.

בסופו של דבר ה' אומר כיצד יתרחש העונש. כל האנשים שנספרו על ידי השקלים, שהינם בני עשרים ועד בני שישים שנה, ימותו במדבר. בעוד הנשים ובני שבט לוי, וכן כלב ויהושע, וכמובן הילדים הקטנים לא ימות, אלא יסתובבו ארבעים שנה ואז יכנסו לארץ המובטחת. עשרת המרגלים שדיברו רע על הארץ, ימותו במיתה משונה. קבוצת אנשים התחרטה על חטאם וקמו בבוקר המחרת בנסיון ללכת ישירות לארץ ישראל. משה הזהירם שלא לעשות זאת כיון שהקב"ה לא עימם, אך הם לא שהו לאזהרותיו, אך העמלקים יצאו למלחמה עימם והם נהרגו כולם.

בחסידות[עריכה]

חטא המרגלים הינו יסוד בעבודת ה'[2].

חיבור נס וטבע[עריכה]

התורה מספרת[3] כי המרגלים הפחידו את בני ישראל בטענה שאי אפשר לכבוש את ארץ ישראל כי יושבי הארץ חזקים ולא אפשרי להלחם בהם. חז"ל מסבירים[4] שהמרגלים טענו, כי יושבי הארץ חזקים ח"ו ("ממנו") מהקדוש ברוך הוא ו"כביכול אפילו בעל הבית (הקב"ה) אינו יכול להוציא כליו משם[5]".

המרגלים ראו ריבוי ניסים במצרים כעשרת המכות קריעת ים סוף, הם טענו שנסים אלו נעשו בתקופה בה היו בני ישראל במדבר והיו מופשטים מענינים ארציים ולכן היו כלים לקבל את הניסים, אך כאשר בני ישראל נכנסים לארץ ונדרשת עבודה של התיישבות בעולם וכל הנהגת העולם היא על פי טבע[6] הרי אין אפשרות לנצח את "ילידי הענק", שהם חזקים בטבעם מבני ישראל.

וזו הייתה טענתם: "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו". בוודאי ידעו ויותר מכך – ראו שהקב"ה הוא "בעל הבית" על כל העולם כולו ויכול לעשות בו כרצונו, שהרי הם "כליו" – כלים שלו: אבל סברו, ש"להוציא את כליו" – להוציא את הניצוצות החבויים בקרב ארץ כנען הגשמית ולהעלותם לקדושה – זאת ניתן רק כאשר נמצאים מחוץ לעולם, בהנהגה נעלית מן העולם (הנהגה של מדבר). שהעולם גם ישאר עולם, לכל חוקי הטבע שבו, ובו בזמן יהיה כלי לאלקות, לענין זה – סברו – עשה הקב"ה עצמו כביכול אינו בעל הבית ח"ו: אם העולם נוהג על פי רצון בעל הבית (הקב"ה) בהנהגה טבעית, כיצד ייתכן שיהיה בו שם מקום לנסים ־ היפך הטבע?

ועל זה השיבו כלב ויהושע: "אם חפץ בנו ה'". מאחר שפנימיות רצונו של הקב"ה היא שנשלים שם את הכוונה של דירה בתחתונים – הרי "לחמנו הם וגו' וה' אתנו אל תראום", אין לנו מה להתפעל ולהתיירא מן העולם, כי אף שהעולם נשאר בגדר הטבע, הרי הקב"ה נמצא תמיד עם בני ישראל והוא מעניק להם בתוך הטבע עצמו, הצלחה למעלה מן הטבע, לעשות מהעולם לחמנו – "דם ובשר כבשרו" כפי שאנו במדבר, ושכנתי בתוכם, כלי לאלקות[7].

שינוי בסדר השליחות[עריכה]

חטא המרגלים[8] היה בכך שבדברי תשובתם עירבו את שיכלם ושינו את סדר הדברים שאמר להם משה: משה ציווה אותם לראות תחילה את העם "החזק הוא הרפה וגו'", ואחר-כך את הארץ "השמנה היא וגו'", ובדברי תשובתם שינו את הסדר והקדימו "ארץ זבת חלב ודבש היא" ואחר-כך "עז העם היושב בארץ גו'".

והחילוק שביניהם: שליחותו של משה היא – בתחילה אודות המלחמה והכיבוש ("החזק הוא הרפה גו'") ואחר כך אודות הרווח והשכר ("השמנה היא אם רזה וגו'"), כי העיקר היה אצלו כיבוש המלחמה (ולא הרווח והשכר – שלא על-מנת לקבל פרס).

ולא עוד אלא שהקדים "החזק" ל"הרפה" – כי, השליחות לכיבוש הארץ היא בכל האופנים, גם אם צריכים מלחמה כבדה, ולכן השליחות היא לכתחילה על-מנת ואף-על-פי שהוא חזק (ועוד יש לומר, שעל ידי שהולכים במסירות-נפש ללחום על מנת שהוא חזק, על ידי זה עצמו נעשה רפה).

והמרגלים שינו את הסדר ואמרו כפי שמתקבל מצד שיכלם – תחילה אודות השכר ("זבת חלב ודבש") ואחר-כך אודות המלחמה והכיבוש ("עז העם היושב בארץ"), שהעיקר אצלם הוא השכר (על-מנת לקבל פרס), ומזה באים לחשב חשבונות בנוגע לעבודת המלחמה והכיבוש, שעבודה קלה (הרפה) כדאית היא בשביל שכר זה, ועבודה קשה יותר (החזק) אינה כדאית, ועד שעלולים לטעות ולומר שאם עבודה קשה היא אי-אפשר לעשותה, כפי שאמרו אחר-כך: "לא נוכל לעלות וגו'".

ולכן, כשראה כלב שהמרגלים מערבים שיכלם ומשנים משליחותו של משה, אפילו בנוגע לסדר הדברים בלבד – מיד השתיקם.

ומההוראות שעלינו ללמוד מפרשת המרגלים – שלא לערב את השכל ולעשות איזה שינוי, אפילו שינוי הסדר בלבד, בדברי הרבי, גם כשנדמה לו שעל ידי שינוי זה יצליח יותר בשליחותו, כי בשינוי קצת מדברי הרב אפשר לטעות עד בדומה לטעות המרגלים, ובמכל-שכן וקל-וחומר: ומה המרגלים שנאמר עליהם "כולם אנשים ראשי בני-ישראל המה", כששינו מדברי משה, באו לטעות עד שאמרו "לא נוכל לעלות וגו'" – אנשים כערכנו על-אחת-כמה-וכמה.

כמאמר רז"ל[9] "כך אומנתו של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר עבודה זרה", שהיצר-הרע, הנקרא "דער קלוגינקער (הפיקח)", אינו מתחיל לומר לאדם לעבור עבירה, כי בהתחלה כזו בוודאי לא ישמע לו, אלא תחילת דבריו "עשה כך", שכאשר עושה מצווה אומר לו היצר: גם אני מסכים שתעשה כך, וכשמתחיל להקשיב לדעתו ועצתו – אף שההתחלה היא בנוגע לענייני מצוה, אבל מערב דעתו ועצתו – הרי זה שורש ל"אומר לו עבוד עבודה זרה".

ולכן, התנאי העיקרי במילוי השליחות הוא – שמירת דברי הרב ללא שינוי, וללא עירוב השכל, מתוך קבלת-עול דווקא.

החזרת האמונה[עריכה]

בליקוטי אמרים - פרק כ"ט נתבאר הטעם כי מתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו, ודרשו חז"ל "אל תקרי ממנו כו'" דהיינו שלא האמינו ביכולת ה', ואחר כך חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו'. וקשה: מאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משה רבינו שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ.

אלא מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו', וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כדכתיב "ויתאבלו העם מאד" וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה.

הערות שוליים

  1. גמרא סוטה לד ע"ב וברש"י שם. רש"י במדבר יג ב. ובמדרש תנחומא פרשת שלח (ה).
  2. לקוטי תורה תחילת פרשת שלח
  3. במדבר י"ג, כ"ח-ל"א
  4. מסכת סוטה לה, א וש"נ.
  5. כלומר לא שולט על המצב שם
  6. כפי שהיה לגבי הפסקת המן, בארה של מרים וענני הכבוד.
  7. שיחת שבת פרשת שלח תשכ"ב שמבוססת על דברי אדמו"ר הזקן
  8. משיחת שבת פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'שי"ת. תורת מנחם כרך א עמ' 103-108 – בלתי מוגה.
  9. שבת קה, ב. ועוד.