מקיפים דבינה

מקיפים דבינה הוא מצב בו האור האלוקי שמעל לעולמות מאיר בדרגה התחתונה והחיצונית של ספירת הבינה (ועל ידה למטה יותר).

אדמו"ר האמצעי אמר שאינו יכול לישון בסוכה מפני האור של 'מקיפים דבינה' שמאיר בה, וכך הוא מנהג חסידי חב"ד.

עניינה בספירות

העולם נברא באופן שהארת האלוקות הולכת ומתצמצמת: בכתר וחכמה היא מאירה בקירוב, בבינה בריחוק, במידות דרך חלון, במלכות דרך נקב ובעולמות רק דרך וילון.

עם זאת על ידי עבודת האדם אפשר לשנות זאת, על ידי כך שמשתמשים בגשמיות לקדושה, וכך מאיר בה מקורה ושורשה (שלמעלה מהעולמות), ועל ידי זה מאירה האלוקות בקירוב גם בעולמות. מבין כל המצוות דווקא "סכך הסוכה" מבטא דבר זה בגילוי: לוקחים צומח כפי שהוא, בלי שום עיבוד - והופכים אותו לקדושה המקיפה את האדם יחד עם כל ענייניו (אכילה, שתיה, טיול ושינה). ועניין זה נקרא מקיפים דבינה, כי בבינה מתבטא עיקר עניין השכל, והשכל הוא "מקיף" על המידות (ובפסקה הבאה יתבאר יותר).

על אף ש"מקיפים דבינה" היא הדרגה התחתונה והחיצונית של ספירת הבינה, החידוש בה הוא, שמבחינה אחת יש בה מעלה על ספירת הבינה עצמה, והדבר יובן ממשל לראש האדם: מצד אחד ברור כשמש שעיקר הראש הוא המוח ולא הגולגולת, אך מצד שני העובדה שהגולגולת נמצאת מעל המוח ומקיפה אותו מעידה שמבחינה אחת יש בה מעלה על המוח.

עניינה בעבודה

בעבודת השם הפירוש "מקיפים דבינה" הוא, שבכללות כוחות האדם נקרא השכל "מקיף" ביחס לרגש (ולא כמו בפסקה הקודמת, שיש מעלה מסויימת בגולגולת על המוח). מהות האדם היא בעיקר רגשית ולא שכלית. השכל מדריך, מכוון וכו' - אבל העיקר הוא הרגש (לדוגמא, כשרוצה אדם להצביע על עצמו - שהוא עשה דבר מסויים - הוא מצביע על הלב ולא על הראש).

ומכאן, שעבודת התפילה (להתפלל במתינות גדולה, תוך התבוננות בפסוקי התפילה בגדלות ה', ובפרט כפי שמתבארים במקומות רבים בחסידות), בהתבוננות עד שמתעורר בליבו רגש של אהבה כרשפי אש - נקראת "מקיפים דבינה".

פעולתה במידות

הבינה היא כח שכלי (התבוננות, הבנה) לעומת המידות שהן רגשות. מאחר ושכל ורגש הם שני עניינים שונים לגמרי (ובמידה מסויימת אפילו הופכים), לכן בדרך כלל הבינה לא מתאחדת עם הרגש, אלא רק מעוררת אותו. לאחר שהתעורר רגש בפועל "מסתלקת" הבינה ואינה ניכרת עוד. לדוגמא, אדם שיתבונן בעמקות בגדלות ה' יחלשו אצלו תאוות העולם הזה ותמורתם תתעורר אהבת ה', אך לאחר שהאהבה התעוררה בליבו שוב לא ירגיש כ"כ את השכל שהעיר את הרגש. מה שקיים אצלו בפועל הוא רק רגש, ואילו השכל שהולידו נמצא רק באופן של "מקיף".

שני החסרונות שבפעולתה במידות:

א. מאחר והשכל שהעיר את הרגש הוא מקיף (לא התאחד איתו וגם איננו מורגש) הוא אינו משנה באמת את מהות האדם. למרות שהרגש שהתעורר הוא אמיתי, ואפילו הוא חזק ובתוקף גדול, לאחר זמן קצר יתעוררו המידות הרעות מחדש, וגם תתחיל חלישות ברגש הקדושה, ועד שיעלם לגמרי.

ב. מאחר והשפעת השכל היא חיצונית בלבד, הוא אינו משנה את מהות המידה אלא רק נותן לה ציור אחר. לדוגמא, אדם שהיה בקו הגבורות יכול על ידי התבוננות יכול לתת למידת הגבורה שלו שהייתה בציור של קליפה (כעס למשל) ציור של קדושה (לדוגמא יראת ה'), אך מהות מידת הגבורה לא ישתנה – היא לא תהפוך מגבורה לחסד.

הקשר בין ענן הקטורת של יום הכיפורים למקיפים דבינה של סוכות

מבאר אדמו"ר מהר"ש, שהסכך של הסוכה נעשה מענן הקטורת של יום הכיפורים: הסכך הוא זכר לענני הכבוד, וענני הכבוד נמשכים מענן הקטורת, דענן הוא כמו צל, אלא שביום הכפורים הוא בהעלם עדיין (בכסא) ובא בגילוי בחג הסוכות (ליום חגינו).

והעניין בזה מבואר. שתשובה הוא כמו ריח: כמו שבגשמיות נעשה ריח טוב וחזק רק מדברים חריפים וחמוצים, כך ברוחניות דוקא תשובה גורמת לריח רוחני טוב וחזק. וכמו שבגשמיות כשנותנים לאדם שהתעלף (שהסתלקו המוחין שלו) להריח ריח חזק הוא מתעורר, כך ברוחניות פועל הריח שנוצר מהתשובה הארת השכל במידות. וההבדל בין יום הכיפורים לסוכות הוא, שביום הכיפורים לא מדובר על שכל ממש (אלא רק שכל בהעלם, נקודת השכל. כי נקודת ההתבוננות היא רק צער על הריחוק מאלוקות אך לא התבוננות פרטית בגדלות ה') אבל בסוכות (אחרי ש"נשברה" הקליפה על ידי התשובה של יום הכיפורים) כבר אפשר להתבונן בעמקות ובאריכות בפרטי גדלות ה', ומתעוררת שמחה בפועל.

פתגם הרבי האמצעי

ידוע פתגמו של אדמו"ר האמצעי, שאינו יכול לישון בסוכה מפני המקיפים דבינה המאירים בה. לכאורה הכוונה בפתגם היא כמו שמסביר אדמו"ר הזקן, שלאחר ההכנה בימים הנוראים (שנקראת זריעה) מתגלה אצל יהודי בימי חג הסוכות (צומחת) שמחה עצומה בקיום המצוות ולימוד התורה. וכדרך אדם הנמצא בהתרגשות, הרבי שהיה שרוי בהתרגשות ושמחה עצומה כפשוטו - פשוט לא יכל להירדם.

ראו גם

• שינה בסוכה