מקווה חב"ד

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף מקוה בשיטת חב"ד)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב בועז לרנר בבדיקת מקווה בור על גבי בור בקריית אונו
שליח הרבי בתל אביב הרב יוסף שמואל גרליצקי בבדיקת מקווה שנבנה בשיטת בור על גבי בור

מקוה חב"ד ("בור על גבי בור") בנויה בשיטה שחידש הרבי הרש"ב. מקוה כזה נבנה לראשונה בבניין בו שכנה ישיבת תומכי תמימים רוסטוב. במקווה זה קיימים מעלות רבות, ומקווה זה מהווה מענה לכל החששות שקיימות במקוואות המושקים באופנים אחרים למי-גשם. "בור על גבי בור" הכוונה היא בניית מקוה על גבי מקוה.

מקווה בכלל[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקוה

טבילה מטומאה לטהרה חייבת להיות במקוה או מעיין המחזיק 40 סאה (לערך כ250/300 ליטר) מים שלא נשאבו. במשך כל הדורות, הצריכים טבילה טבלו במעיינות, עם הזמן התחלפו המעיינות במקוואות שנבנו על גבי מי-המעיין, מקוואות אלו היו יותר נוחות לשימוש. עם התפתחות הטכנלוגיה, האפשרות להולכת מים לרחבי העיר על ידי צינורות והאפשרות לחמם מים, החלו בנית מקוואות חמים. כבר אדמו"ר הזקן יסד תקנה לבנין מקוה על גבי מעין באופן שיוכלו לחמם (באופן חלקי) את המים.

המקוה ברוסטוב[עריכה]

במשך זמן מגורי רבותינו נשיאנו, בעיירה ליובאוויטש בנו מקוה עם חיבור למי התהום, וכפי התקנה של אדמו"ר הזקן.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עבר אדמו"ר הרש"ב, לגור בעיר רוסטוב, שם לא היה אפשרות לגור בסמיכות לנהר, ולהגיע למי התהום, אי לכך התחיל הדיון על בנית מקוה, (מקוה עם בסיס של מים שאובים הוכשר לראשונה על ידי החתם סופר, אך אדמו"ר הרש"ב שלל מאד הקמת מקוה באופן כמו שבנה החתם סופר).

אדמו"ר הרש"ב התייעץ עם מספר רבנים שהיו בקיאים בענין, והורה לרב יעקב לנדא לפקח על בנין המקוה. בנין המקוה נעשתה תוך זמן קצר. לאחר עזיבת אדמו"ר הריי"צ את רוסטוב ננטש המקוה, לאחר נפילת הקומניסטים, חזרו לשם חסידי חב"ד וגילו את המקוה, עדין עומד על תילו.

אופן בניית מקוה על גבי מקוה[עריכה]

אופן בנית המקוה, נמסר לחסידים על ידי הרב יעקב לנדא, כפי ששמע זאת מפי אדמו"ר הרש"ב.

חופרים בור עמוק, מחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, ועל גביו עושים רצפה, מעל הרצפה ישנה מקוה נוספת (זאת אומרת שתקרת המקוה התחתונה היא רצפת העליונה). ברצפה שבין שתי המקוואות ישנם שני נקבים כשיעור טפח על טפח כל אחד לחבר את המים שבמקוה העליון לתחתון. הסיבה לכך, היא שאם יסתם אחד מהם מבלי משים, וא ירגישו בזה[1]

לאחר מילוי הבור התחתון במים הכשרים (מים שאינם שאובים), מוסיפים מים שאובים לבור העליון.

הדרך לבניית מקווה כזו, כיום, היא כך: חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצע גובהו לרוחב. כך נוצרים שני בורות - בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" הפוסלים את המקווה.

במפריד המלט יש פתח, בגודל המאפשר מעבר של אדם, על מנת לטפל בבור מי הגשמים. על הפתח יש מכסה שיש. בשעת המילוי מסירים את המכסה. אדמו"ר הרש"ב הורה שבנוסף ימתינו עד שיעלו המים על גדות הרצפה. דעת הרב לנדא הייתה אחרת בנושא[2]. באמצע המכסה הזה, היה נקב ההשקה.

מלבד פתח זה, יש שני פתחים נוספים, בגודל טפח מרובע כל אחד, (בערך ברוחב 10 ס"מ, בשונה מנקב ההשקה שהוא עגול וקוטרו כ-6 ס"מ כאמור) המרוחקים זה מזה, כדי שאם יתכסה אחד בשוגג על ידי הטובלת, יישאר השני פתוח. מי הגשמים יורדים דרך צינור מיוחד שאין לו גדר כלי ואינו עשוי מחומר המקבל טומאה, אל תוך מקווה הטבילה היבש ומשם למטה, אל האוצר. לאחר מילוי האוצר, ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח. המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה).

לפי דברי הרב יעקב לנדא, הסיבה שאדמו"ר הרש"ב הכריע לעשות מקווה מסוג זה, הוא משום שבמקוה זה המים בבור העליון אינם מתערבים במהירות במי הבור התחתון, כיון שמשקלם הסגולי נמוך ממי הבור התחתון בשל חומם הגבוה יחסית למי הבור התחתון[3], ובכך יוצאים ידי שיטות הסוברות כי יש צורך ברוב מי גשמים, דבר שאינו אפשרי לאורך זמן בבור עם השקה מן הצד, וישנם המפקפקים במידת התועלת המעשית שדבר.

הוראות נוספות[עריכה]

אדמו"ר הרש"ב, הורה גם מספר הוראות נוספות אודות לכשרות המקווה, שאינן קשורות ישירות לדין בור על גבי בור:

  1. שאורך המקווה יהיה לא פחות מ1.424 מטר בכדי לאפשר טבילה במתיחת כל הגוף, כי זו היא עיקר הטבילה לפי שיטת אדמו"ר הצמח צדק[4].
  2. שהברז שבבור התחתון, המיועד לכניסת מי הגשמים לא יהיה במקווה, אלא במרחק מה, כדי שלא יבואו ישר מכח אדם אלא דרך המשכה. גם בבור העליון היה ברז, שאותו פתחו רק לאחר שמילאו את הגשמים ללא כח גברא, ואז מילאו את הבור העליון, במים רגילים.
  3. ניקוי המקווה על ידי משאבה וצנור גומי.
  4. לא להשתמש בפקקי גומי, שכן על פי פסק אדמו"ר הזקן הוא דבר המקבל טומאה.
  5. שבגג שעליו עוברים מי הגשמים לא יהיו דברים המעכבים את המים (שהוא חשש כלי ומים שאובים).
  6. שיהיה תמיד עוד מחסן מי גשמים מוכן להחלפת המים, וגם בו הבור יהיה במרחק ולא בתוכו כנ"ל.
  7. מדת האמה למקווה, אדמו"ר הרש"ב חישב לפי מדה של 6.23 סנטימטר. שעור מקווה לפי זה הוא כ726 ליטר.

מעלות המקווה שעל ידי השקה וזריעה[עריכה]

בור על גבי בור, ניתן לשים לב לנקב שבתחתית הבור העליון המשמש לטבילה
קיימים שני אופנים נוספים לבניית מקוואות. שני אופני הבניה של מקוואות אלו הוכשרו על ידי גדולי ישראל, אך קיימים בהם בעיות רבות. חלק מהבעיות מחמת המציאות בשטח שיוצרות בעיות הלכתיות, וחלק מהבעיות נובעות מסיבה הלכתית בעצם צורת המקוה.

השקה[עריכה]

הדרך האחת היא - השקה. ממלאים בור כשר במים גשמים, ובצידו יש בור בו קיימים מים שאובים.

החששות הקיימות במקוה השקה:

א. לעיתים הנקב בין שתי המקוואות לא פתוח, מתוך כוונה להשאיר את מי המקווה נקיים, והמקוה לא הוכשר (גם עם הנקב נפתח ונסגר ישנה שיטה המובאת בש"ך, לפיה יש להחמיר במקוה כזה).

ב. יתכן ולא ימלאו את הבור עד הנקב, שבין שתי המקוואות, והמקווה ישאר פסול.

זריעה[עריכה]

הדרך השניה היא - זריעה, (ממלאים בור במי גשמים ואליו שופכים מים רגילים, הממלאים את המקוה התחתונה).

החששות הקיימות במקוה זריעה:

א. לפעמים יתכן, שבפתיחת הפקק יכנסו ג' לוגין מכוח אדם, ועל פי ההלכה הם פוסלים את המקוה, (ג' לוגין שנכנסו קודם שיש במים מ' סאה פוסלים).

ב. כאשר המים נכנסים לבור הזריעה, מבור הזריעה המים ממשיכים הלאה לבור התחתון, ואין המים הזוחלין מטהרים את המים השאובים שנכנסים לתוכם.

ג. באם לא מנגבים היטב את בור הטבילה לפני מילוייה באופן שלא נשאר בה מים, ייתכן שישארו בבור ג' לוגין מים שאובין (לערך ליטר), ממי המשאבה וכדו', והמקווה יפסל בג' לוגין מים שאובים. כיון שדי בכמות של שלושה לוגין כ-1200 מ"ל בקירוב כדי לפסול את המקוה, למרות שלאחר שכבר נתמלא הבור בארבעים סאה שוב כל כמות מים אינה פוסלת.

בעיה נוספת, הקיימת שני מיני הבורות, של זריעה והשקה:

א. נתן סאה ונטל סאה - המי גשמים מתחלפים בתדירות גבוהה, לאחר מספר פעמים של מילוי לא נשארים מי גשמים מקוריים, חלק מהראשונים סוברים שמקוה כזה פסול מן התורה, וחלקם סבור שזוהי בעיה מדרבנן, (אף שבשלחן ערוך נפסק להתיר בבעיה זו, הש"ך כתב להחמיר במקווה כזה לכתחילה). במקוה של בור על גבי בור, לא שייך חשש כזה, כי מי הגשמים שהם קרים בדרך כלל נשארים תמיד למטה.

התייחסות למקוה על גבי מקוה בגאונים ובראשונים[עריכה]

במשנה כתוב:

י.png עוקת המערה אין מטבילין בה אלא אם כן הייתה נקובה כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא מעמדת עצמה, אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה כמה שהיא י.png
מסכת מקוואות פרק ו' משנה א'
.

שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה, ואחריו רבי עובדיה מברטנורא והתוספות יום טוב, דעוקת המערה היא גומא שחופרים תחת קרקע המקוה כעין מחבוא, לפיכך צריך שיהיה ביניהם חיבור כשפופרת הנוד, ועל זה מפרש רבי יהודה שאין דין זה אמור, אלא כאשר שהגג המפסיק בין המערה לגומא חזק כל כך, עד שמונע מהמקוואות להתערב זה בזה, אבל אם הרצפה דקה, שאם טובלים במערה היא נופלת, נחשבים המקוואות כמקוה אחת. וכך פסק הרמב"ם [5], וכן פסק המחבר בשו"ע [6].

הרי לנו פשטות המשנה, שממנה משמע שמים על גבי מים ונקב מחבר ביניהם, אין בזה משום קטפרס, ואדרבה מהני נקב זה לחבר העוקה שתחת המערה עם המים שלמעלה להשלים השיעור דמ' סאה להיות כשרה לטבול בהעוקה, אף שאין בה שיעור מקוה, דהוי פסול דאורייתא. ודון מינה לענייננו, דמקוה על גבי מקוה לא חשיבי קטפרס, ושפיר מהני הנקב לצרפן.

ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש המיוחס לרבינו האי גאון על משנה זו, וז"ל: "ועוקה זו כעין שוקת, נקוב בתחתיתו, נתון על פי הביב או על פי המערה". הרי שגם הוא מפרש המשנה כהרמב"ם שהעוקה והמערה הן זו על גבי זו, אלא שלרמב"ם העוקה היא תחת המערה, ואילו לדעת רבינו האי גאון העוקה היא על המערה, ואם כן מדובר ממש במקוה על גבי מקוה שבעליון יש מים שאובים ובתחתון מי גשם, ועל זה שנינו במשנה שאם יש נקב כשפופרת הנוד, אפילו אם אין בעוקה מ' סאה, מטבילין בתוכה.

וכן יש להביא ראיה מדברי הר"ש במס' מקוואות [7] שמביא תוספתא שבה כתוב: "שתי בריכות של ארבעים סאה זו על גבי זו, ונפלו ג' לוגין מים לעליונה, ונפתקו ובאו לתחתונה, כשרים, שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו ג' לוגין". ופי' הר"ש שמדובר בבריכות שבכ"א מהן חסרים שלושה לוגין לשיעור ארבעים סאה, וכשנפלו ג' לוגין שאובים לעליונה ומשם ירדו ג' לוגין לתחתונה, "לא אמרינן דהיינו אותן ג' לוגין עצמן השאובים הן נינהו דירדו לתחתונה, דאי אפשר שלא יתערב מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של התחתונה קודם שירדו לה כל ג' לודין, הלכך שני המקוואות כשרים, תחתונה כשרה כדפרשינן, ועליונה משום דמחוברת לתחתונה, וכרבי מאיר דאמר בסוף פ"ב דחגיגה, מטבילין בין בעליונה ובין בתחתונה, אי נמי אפילו כרבי יהודה, וכגון דלא גבוהה כולי האי, דלאחר שמתערבין נעשה הכול אשבורן".

ובשו"ת הרא"ש [8] מביא דברי הר"ש, ומבאר שהר"ש מבאר המשנה כר"מ, שהמקוואות מרוחקות בגובה זו מזו, והתוספתא דאתיא לכו"ע - שהמקוואות סמוכים זה על גבי זה ולאחר שמתחברים נחים הכול באשבורן [9]. וכן מבואר גם כןבמאירי[10], שהביא גם כןהתוספתא הנ"ל, וז"ל: "לעניין פסק דווקא כשאין העליונה גבוהה כ"כ, שיהיו מימיה זוחלין, וכן שנתערב עם התחתונה בנקב הראוי".

הרי מפורש מדברי הראשונים, הר"ש הרא"ש והמאירי, דגם כשהמקוה העליונה היא על גבי המקוה התחתונה, מכל מקום אם אינם גבוהים זה מזה כל כך באופן דלאחר שמתערבין העליון לתחתון נחים שני המקוואות באשבורן - שפיר טובלים במקוה העליון, אפילו אין בו ארבעים סאה רק על ידי צירוף המים שבמקוה התחתונה, מכל מקום מהני החיבור המקוואות על ידי הנקב הראוי שביניהם, ובזה כו"ע מודים שאין בו חשש קטפרס.

וכן יש להביא מדברי התוספתא [11] והביאה הרמב"ם בהל' שבת [12], וז"ל: "שתי מטהרות [=מקוואות] זו על גבי זו, נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים". והב"י מביאו בהל' שבת (סי' שכ) וכן הביאו המג"א שם [13].

ומדברי הרמב"ם יש ללמוד שבמקוה על גבי מקוה אין חשש קטפרס, שהרי שפתיו ברור מללו "שתי מטהרות זו על גבי זו", וכתב דמכשירין על ידי נקב השקה שבין המקוואות, ולא העירו נושאי כליו או שאר האחרונים דיש בו משום קטפרס. וכן כתב ראיה זו בשו"ת מהרש"ם [14].

חשש חיבור קטפרס[עריכה]

בנוגע לשתי מקוואות המחוברות על ידי הסילון, נחלקו גדולי האחרונים, והדברי חיים כתב שהמקווה העליון פסול כיון שמחובר לתחתון על ידי קטפרס (חיבור שאינו במישור), מטעם זה יש שהתנגדו לבנית מקווה בור על גבי בור.

על פי מה שכתוב לעיל, יש להסביר מדוע גם לשיטת הדרכי חיים אין חשש שעובי כתלי הנקב יהיו נחשבים כסילון קטן - וכחיבור שעל ידי קטפרס, כי הגדרת החיבור על ידי סילון הוא רק כשבא לחבר שני מקוואות נפרדים (כשרחוקים זה מזה), אבל במקוה על גבי מקוה ובהפסק רצפה ביניהם, הרי מקוה העליון והתחתון נחשבים כאחד, ואין כאן חשש סילון, הן מצד אופן בניין המקוה, הן מפאת אופן חיבורו והן בשל מהות הסילון. דברים אלו גם מדויקים, מתוך תשובת הדברי חיים עצמו

אופן בניין המקוה - כי באופן בניית מקוה על גבי מקוה, צורתה ובניינה ויציקתה כאחת מחברם להיות נחשבים כמקוה אחת, שהרי כתלי המקוה התחתון הם המשך המקוה העליון, והפתח להיכנס למקוה התחתון (כשרוצים לתקנה ולנקותה) הוא רק דרך מקוה העליון, ולפני ששמים את הכיסוי המחלק הרי הם ממש מקוה אחת עמוקה, ורצפת מקוה העליון נגמרת למטה על רצפת מקוה התחתון, דהיינו שכתלי ורצפת מקוה התחתון הם חלק ממקוה העליון.

להוסיף שהשני נקבים במידת טפח מחשבים את שתי הבורות לבור אחד (כך על פי דברי הרב דווארקין אודות מקוה "בור על גבי בור"), כיון שבדיני טומאה וטהרה, נקב טפח מחבר את שתי בתים להיות נחשבים כבית אחד.

חסידות סאטמר הולכים בשיטת הדברי חיים מצאנז, נוהגים לצרף את הידורו של הרבי הרש"ב, עם שיטת הדברי חיים, הם עושים בור טבילה, ומשיקים אותו לבור על גבי בור. לעומת זאת, חסידות צאנז קלויזנבורג אינם נוהגים כך, למרות שייכותם לצאנז.

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצונים[עריכה]

הערות שוליים

  1. בלשון הרב לנדא: ובטעמו של דבר נאמר לי מפי קדשו שעכשיו (היינו בזמן שהיה הדבור אלי על זה) אינו זוכר. אבל היה לו טעם בזה כו' וזה פשוט מחשש אולי יקרה פעם שיסתם אחד מהם ולא ירגישו בזה.
  2. בלשונו: על זה דנתי אז בפני כ"ק, ובזכרוני נשאר שהסכים לדברי אבל כפי הרשום אצלי שבכל זאת למעשה נשאר כמו קודם שהיו ממלאים עד שמי הגשמים יהיו עולים על הרצפה.
  3. ובא גם בסוף שולחן ערוך הרב על חלק יורה דעה.
  4. כן הורה לרבנית, כן מסר אדמו"ר הצמח צדק.
  5. פ"ח מהל' מקוואות ה"ד.
  6. יו"ד סימן רא סעי' נט.
  7. פרק ג' משנה א' - הביאו הבית יוסף סימן רא.
  8. כלל לא אות ב.
  9. עי"ש באריכות ההסבר
  10. 1בפ"ג דמס' מקוואות.
  11. עירובין פ"ח.
  12. פכ"ב הכ"א.
  13. ס"ק כג.
  14. ח"ב סימן נט.