מעיין

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבוע של מעיין

מעיין הינו מים היוצאים וזוחלין מעמקי האדמה, ומטהרים את האדם כאשר טובל הוא בהם, גם במקרה שאין בהם ארבעים סאה, ולמרות שהמים זוחלין - נעים כל הזמן, בשונה ממקוה שצריך ארבעים סאה, ושלא יהיו זוחלין.

החילוק בין מקווה למעיין[עריכה]

למרות שהטבילה כשרה הן במעיין והן במקווה, דינה של הטבילה במעיין, שונה מאשר הטבילה במקווה מים בדינים רבים.

על פי הלשון במכתבו של הבעש"ט, נקבע הלשון הרגיל בנוגע לתורת החסידות - לשון הכתוב[1] "יפוצו מעינותיך חוצה".

וכיון שלשון זה הוא מענה דמשיח מלכא להבעש"ט, הרי זה בודאי בדיוק, היינו, שחלק זה שבתורה בפרט נקרא בשם מעיין.

מעיין - מציאות בפני עצמו[עריכה]

מהענינים העיקריים ב"מעיין" הוא, שכל זמן שהמים נמצאים בתוך המעיין ומחוברים עמו, נקראים הם "מים חיים"[2] ולא עוד אלא שיש לומר שאינם מציאות בפני עצמם, אלא הם מציאות המעיין עצמו.

מטהר בכל שהוא[עריכה]

זהו גם ההסבר לכך שמעיין מטהר בכל שהוא, אף שבשאר אופני טהרה צריך להיות שיעור דוקא[3].

כי, מי המעיין בהיותם בתוך המעיין אינם מציאות בפני עצמם, שנוכל לחלק בינם- בין מי המעיין שבהם טובל האדם או מטביל הכלים, ובין מי המעיין הנמצאים במקור המעיין, אלא כל נקודה, כל טיפה, היא מציאות אחת עם כל הנקודות וכל הטפות, הנקראת בשם מעיין.

מעיין הינו מציאות אחרת ממים[עריכה]

מעיין מים מתוקים

על פי זה יש לבאר הדין שפסק הרמב"ם בנוגע ל"המשתחוה למעין" והוא:

יש ענינים שמותרים להדיוט ואף על פי כן אסורים לגבוה, לבית המקדש. ואחד מהם הוא 'הנעבד', דבר שעבדוהו לעבודה זרה, שאף שהמשתחוה לבהמת חבירו (ואפילו עשה בה מעשה) לא אסרה, כיון שאין אדם[4] אוסר דבר שאינו שלו[5]. בכל זאת, בנוגע למזבח פוסק הרמב"ם[6] ש"הנעבד.. בין של חבירו.. הרי זה אסור", אלא שאיסור זה הוא משום מאיסותא[7], משום שאף שלא נשתנה להיות דבר האסור, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן מותר להדיוט, ררי זה בכל זאת דבר המאוס, ועל דרך "הקריבהו נא לפחתך"[8].

ובהלכה שלאח"ז[9] פוסק הרמב"ם: "המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך", מה שאין כן במעיין שאינו שלו לא נפסלו המים לניסוך.

ולכאורה אינו מובן: מהו ההבדל בין המשתחוה לבהמה שאינה שלו שאסורה למזבח, להמשתחוה למעיין שאינו שלו שמימיו מותרים למזבח - דלכאורה, גם על המים חל ענין של מיאוס, ומשום זה אין להעלותם על המזבח?

וההסבר: בהמשתחוה לבהמה - אי אפשר ליקח אותה מציאות של בהמה זו ולהקריבה על גבי המזבח, לפי שנעשית דבר המאוס. אבל בהמשתחוה למעיין - כשלוקחים מים מן המעיין אין זו אותה מציאות של מים שהיו בהמעיין, שהרי בהיות המים בתוך המעיין הרי הם מציאות המעיין, וכדי לנסכם על גבי המזבח צריכים להוציאם תחילה מן המעיין, ואז נעשים מציאות חדשה (שלא נאסרה כיון שגם לא נעבדה).

מה שאין כן המשתחוה למעיין הנובע בארצו, שנאסר לא רק משום מאיסותא, אלא איסור גמור[10] - לא פקע האיסור על ידי זה שמוציאים המים מן המעיין, דלא גרע מגידולים של דבר האסור שגם הם אסורים לפי שבאים מן האיסור[11].

על פי הסברה זו יש לבאר גם קס"ד בנוגע למעיין:

מי מעיין שנפסקו ממקום חיבורן, ושוב אינם זוחלין, אלא נקווים ועומדים - פשיטא לכל הדעות שמטהרים באשבורן. אבל כאשר המים נמצאים בתוך המעיין - יש קס"ד בתוספות[12]שמטהרים דוקא בזוחלין ולא באשבורן.

ולכאורה אין זה מובן כלל: אם כאשר נפסקו המים ממקום חיבורם מטהרים באשבורן - איך יתכן שבהיותם במקום חיבורן, שאז ניתוסף בהם ענין נעלה, יפסלו מלטהר באשבורן, ולא יטהרו אלא בזוחלין?!

וההסברה בזה - שבהיות המעיין כמו שהוא, הרי כל הענינים שבו הם חלק ממציאות בפני עצמה שנקראת "מעיין", ולכן חל עליהם כל הגדרים של מעיין, שא' מהם הוא שמטהר בזוחלין; מה שאין כן לאחרי שנתלשו ממקום חיבורם, יש להם דין של מים חיים שנתלשו, ואז חלים עליהם גדרים אחרים שאינם במעיין.[13].

הנמשל בתורת החסידות[עריכה]

ויש לומר, שזהו גם החילוק בתורה - "אין מים אלא תורה"[14] - בין נגלה דתורה לפנימיות התורה:

בנגלה דתורה - עיקר הכוונה היא "לאפשא לה"[15], להוסיף ולהרבות בתורה, היינו, שעל ידי הלימוד באופן של משא ומתן, מיוסד על כללי התורה, הרי הוא מחדש בתורה[16], כפי יכולת השגתו ושורש נשמתו[17].

מה שאין כן בפנימיות התורה - העיקר הוא חזרת ושמירת דברי הרב[18], ולא לחדש חידושים, אלא שבדברי הרב גופא צריכה להיות שקלא וטריא, כדי להבינם על בוריים ולעומקם.

ונמצא, שפנימיות התורה היא בדוגמת המעיין, שכאשר המים נמצאים בתוך המעיין אינם מציאות בפני עצמם, כי אם המעיין עצמו, ומטהר בכל שהוא, היינו, שאינו צריך להוסיף ולחדש דבר, כי אם, ליקח את ה"כל שהוא" לעמקו ולאמיתתו, על ידי היגיעה בו;

זוחלין דווקא[עריכה]

ענין נוסף בדיני מעיין - שזהו התואר הניתן לפנימיות התורה, תורת החסידות, עוד מזמנו של הבעש"ט - שלא זו בלבד שהמים צריכים להיות מחוברים להמעיין, אלא עוד זאת, שלהקס"ד דהתוס'[19] צריכים המים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה, מה שאין כן אם נפסק המעיין אפילו מחוץ למקום הטבילה, אין לו דין מעיין גם במקום הטבילה.

ובהקדמה - שמצינו על דרך זה בנוגע להאדם הטובל במקוה (או במעיין), שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה. ונוסף לזה צריך להיות כן גם בנוגע להמעיין עצמו - שמימיו צריכים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה.

וכן בתורת החסידות, היינו, לא רק בשעה שעוסק בתורה, שאז טובל הוא במי הדעת, אלא גם בצאתו לעולם לעבוד עבודתו במילוי שליחותו של הקב"ה, וכאשר רואים שגם אז חדור הוא בפנימיות התורה ורזין דאורייתא, ה"ז סימן שאכן טבל ונטהר.


הערות שוליים

  1. משלי ה, טז.
  2. מקוואות רפ"ה. רמב"ם הלכות מקוואות פ"ט ה"ח.
  3. מקוואות רפ"ה. רמב"ם הלכות מקוואות פ"ט ה"ח.
  4. כלומר: אין לאדם שליטה על דבר שאינו שלו לפעול בו שינוי
  5. רמב"ם הלכות עבודה זרה פ"ח ה"א.
  6. הלכות איסורי מזבח פ"ד ה"ו.
  7. ראה שם פ"ג ה"ו (מתמורה כח, ב): "שנאמר כי משחתם בהם, כל שיש בו השחתה - דבר ערוה ועבודת כוכבים, פסול".
  8. מלאכי א, ח. וראה סוכה נ, א. ועוד.
  9. (פ"ד) ה"ז.
  10. גם להדיוט, ראה לחם משנה בהל' עבודה זרה שם. - ומ"ש "פסולין לנסך", הוא לפי דמיירי כאן בהל' איסורי מזבח.
  11. ראה פסחים לד, א.
  12. ד"ה שמא - בכורות נה, ב. וראה אגרות-קודש להרבי, חלק י"ב ע' שמ.
  13. ומצינו דוגמא לכך (שדבר המחובר למקורו אינו אותה מציאות כמו לאחרי שנפסק ממקורו) בדין נוסף בתורה - דעת ר"ש בנוגע לביכורים ש"חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע" (ביכורים רפ"ג). וההסברה בזה - לפי שכל זמן שהפירות מחוברים עדיין לאילן ולקרקע השדה, אינם נקראים בשם "פירות", אלא "שדה" (כל אשר בשדה), ולכן ס"ל לר"ש שעדיין אי אפשר לקדש אותם לשם ביכורים. ודוגמתו בנדו"ד - שכאשר המים נמצאים בתוך המעיין, עדיין אינם מציאות של מים, כי אם מציאות של מעיין, שמורכב מחלקים מסויימים שמהם יכולה להיות אחר כך מציאות של מים. וראה גם צפע"נ מהדו"ת ל, א.
  14. ב"ק יז, א. וש"נ.
  15. זהר חלק א' יב, ב. הובא בתורה אור מקץ לט, ד.
  16. ראה הלכות ת"ת לאדמו"ר הזקן פ"ב ה"ב. וש"נ.
  17. ראה שם פ"א ה"ד. תניא פ"ד.
  18. כדברי אדמו"ר הריי"צ, ראה ספר המאמרים תש"ח ע' 296. ספר השיחות תש"ח ע' 263.
  19. ד"ה שמא - בכורות נה, ב. וראה אגרות-קודש להרבי חלק י"ב ע' שמ.