מסכתות בני"ך

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.jpg ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

ארבעה מסכתות בש"ס מסתיימות בברייתא הדורשת את המילה "בניך" שבנבואת ישעיהו (נד, יג) "ורב שלום בניך". וזה לשון הברייתא:

"אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך."

מסכתות אלו הן: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות.

מפרשי התלמוד גם הבחינו שראשי התיבות של מסכתות אלו הוא בני"ך.

הדרן על מסכתות בני"ך[עריכה]

בשנת תש"מ אמר הרבי הדרן על מסכתות אלו, החל ביו"ד שבט והמשיכו בהתוועדויות שלאחריו. בהדרן ביאר הרבי את תוכנם הפנימי של מסכתות אלו ואת הקשר ביניהן.

הדרן זה יצא לאור "לקראת יום הבהיר, יום השלישי שהוכפל בו כי טוב פרשת שמיני, "יום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר", ש"הוא יתן מעדני מלך", התחלת שנת התשעים לרבי" - י"א ניסן תנש"א.

תוכן ההדרן[עריכה]

השאלות[עריכה]

בתחילתו מביא הרבי את דברי המהרש"א אשר ברייתא זו קשורה לתוכן של כל מסכתא (בברכות, הוא ענין קיום העולם, ביבמות, שאפילו שתוכן המסכת נראה כעוקר דברי תורה, מכל מקום הוא אינו עוקר דבר מן התורה, ואדרבה בזה מביא לידי שלום. בנזיר, ששמואל ושמשון הנזירים שפטו את ישראל והשכינו בהם שלום.

ה"ערוך לנר" לא מסתפק בביאור המהרש"א כיון שלביאורו אין קשר בין המסכתות; ולכן הוא מציע קשר תוכני בין ארבעת המסכתות - שכולן עניינן לעשות שלום, אך הם סוגים שונים של שלום: שלום בין הקב"ה לאדם, בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו ובין הגוף והנשמה.

ברכות - בין אדם למקום. יבמות - בין אדם לחבירו (כיון שהיבמה אינה אשתו). נזיר - בין איש לאשתו (שהרי "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"). וכריתות - בין הנשמה לגוף, כיון שאדם העובר עבירה כזו שחייבים עליה כרת, מפריד בין נשמתו לגופו.

אך עדיין קשה (א) מפני מה יש חילוק בעניני השלום של כל מסכת, הרי כולם באותו לשון? (ב) אם הסדר בש"ס הוא ברכות, יבמות, נזיר וכריתות, מפני מה הסדר הוא בני"ך - ברכות, נזיר, יבמות וכריתות?

ועוד, שהרי בסיומי מסכתות אלו כלל אין מדובר בענין של שלום (ברכות מסתיים באמירת "לך בשלום" למת; ביבמות, בדיני אשת איש שהם כדיני נפשות; בנזיר, גודל ענית אמן יותר מגיבור המנצח במלחמה; בכריתות, גבי המעשה שמלכא ומלכתא היו יושבים בסעודה והתווכחו מה יותר טוב, כבש או עז, עד שהכהן הגדול אמר, כבש שאותו מקריבים לתמיד ואמרו שלא למד, שהרי התורה אומרת במפורש "אם כבש אם עז")?

ד' חלוקות באופן השלום[עריכה]

נקודת הביאור היא שה"שלום" נעשה דוקא על ידי תורה, כיון שהעולם מצד עצמו הוא מנגד לאלקות, וישראל על ידי התורה עושים שלום בעולם. וד' המסכתות הינן ד' אופנים בשלום זה.

בקריעת ים סוף היו ד' קבוצות בבני ישראל, וכל אחד הינה דרך מסויימת בעבודת ה' (וגם אלינו שהרי התורה היא נצחית):

(א) הקבוצה שטענה "נפול לים" - הולכים במסירות נפש על כל ציווי מהקב"ה. (ב) הקבוצה שטענה "נחזור למצרים" - הם הבינו שהקב"ה לא מרוצה מכמות ה"וינצלו את מצרים", וצריכים לשוב על מנת לקחת את שאר הכסף שנותר במצרים. (ג) הקבוצה שטענה "נעשה עמהם מלחמה" - שצריך לבטל לגמרי את המנגד של מצרים. (ד) והקבוצה שטענה "נצווח כנגדם" - שצריך להתפלל, והמנגד יתבטל בדרך ממילא.

ד' קבוצות אלו, בעצם הינן גם כן אופנים בשלום שנעשה בעולם:

(א) בדרך מסירות נפש - מראה על חלישות העולם שמנגד לאלקות. (ב) בדרך אתהפכא - שהופכים את העולם שיעזור לקדושה. (ג) בדרך מלחמה - לבטל את המנגדים לאלוקות. ו(ד) בדרך תפילה - שלא שייך מנגד והוא מתבטל ממילא.

בעצם, הן ד' שלבים: בתחילה צריכה להיות קבלת עול בדרך מסירות נפש, ומתקדמים למלחמה לביטול המנגדים, עד שפועלים עליו שלא ינגד לאלוקות ואף יסייע, ועד שהוא עצמו נהפך לטוב בהתגלות מציאותו האמיתית.

בסגנון שונה יש לומר לגבי התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם" (ולכן יש ג' מצוות שמחוייב למסור את נפשו, אך בשאר המצוות אסור כיון שצריך להיות "וחי בהם"). ובזה ישנם ד' אופנים:

(א) מצד גדרי הנותן (התורה) - העולם לא יכול לנגד, ואם מנגד מוסר את נפשו. ומצד גדרי המקבל (ב) פועל על המנגד שיעזור או לפחות ש(ג) לא ינגד. ו(ד) השלימות של העבודה היא חיבור שניהם עד שלא שייכת מציאות המנגד לאלקות.

כיצד הוא גם בתוכן הסיום[עריכה]

ועפ"ז יובן הקשר של מסכתות אלו לברייתא זו:

ברכות - מצד גדרי הנותן - קריאת שמע ענינה קבלת עול מלכות שמים עד מסירות נפש, ולכן מסתיימת המסכת בעניני פרידה מן המת, כיון שאם אי אפשר להסתדר בעניני קדושה בעולם, מוטב למות.

[וע"ד החסידות: ברכה - מלשון המשכה (כמאמר המשנה "אומרים מן העולם ועד העולם" - מהעולם הבא (עלמא דאתכסיא) לעולם הזה (עלמא דאתגליא)). והמשכה זו קשורה במסירות נפש, כיון שכמו אור הנר שמצידו עולה הוא למעלה ורק בגלל הפתילה יורד הוא למטה].
הרמב"ם אומר שעיקר המסכת הוא הברכות על המזון, וחיוב ברכות אלו הוא שלא יהיה כגנב, שהרי כל העולם של הקב"ה, ורק על ידי הברכה הקב"ה נותן לאדם רשות לאכול. שהרי האוכל הינו קדשי שמים, ועל ידי הברכה האדם נעשה כעבד של הקב"ה, ועבדים אוכלים מהקדשים.
ומכל זה מובן שהשלום הוא מצד הנותן - שהאדם האוכל צריך להתבטל, ורק אז יכול הוא לאכול.

יבמות - מצד גדרי המקבל על ידי בירור והפיכה לקדושה. ייבום עדיף על חליצה, כיון שחליצה הוא ענין של קטטה ומריבה בין היבם ליבמתו, וכן בינו לאחיו. אולם מכל מקום גם בחליצה יש ענין של שלום - שהיא יכולה להינשא למי שהיא רוצה, וכן מובא בזהר שהחליצה עושה טובה לנשמת המת. אך העיקר של השלום הוא ביבום.

הענין בעבודה: בדרך כלל לאדם יש תולדות, דהיינו, מעשים טובים, וכאשר אין לו, זהו מצד התערבות של הלעומת זה, שהרי זה גורם לו להידחות מגבול הקדושה, ועל ידי הייבום שנקרא הולדה של המת, או על כל פנים חליצה שעושה תיקון לנשמתו (אבל לא נעשה אצלו הולדה, ולכן יבום קודם). ומכל זה מובן את קשר המסכת לענין השלום מצד גדרי המקבל (שבודקים מה יותר טוב לו) והפיכתו לקדושה.

בסיום המסכת נאמר גם שחכמים ביטלו את הדרישה וחקירה בעדי ממונות, בכדי שלא לנעול דלת בפני הלווים. וגם בזה מודגש השלום מצד המקבל: הקב"ה (הנותן) הצריך לדרוש ולחקור את העדים בכדי שלא תתקבל עדות שקר, ואין זה מצד חשש שקר אלא מצד גזירת הכתוב. וכיון שהתורה מתחשבת בגדרי המקבל, הצריכו גם בדיני ממונות (ולא רק בדיני נפשות). אולם חכמים התקדמו צעד נוסף לכיוון גדרי המקבל ואמרו שאין צורך בדרישות וחקירות, כיון שזה יגרום לאנשים מסויימים להמנע מלתת הלוואות.

ובפרטיות יותר: האמת של התורה (הנותן) שמתבטאת בשני עדים מתאימה עם גדרי העולם (המקבל) - שאין דופי בעדות. וההתחשבות בגדרי המקבל היא בכך שבשביל טובת העולם עדיף שלא לחקור וכן לא תינעל הדלת בפני הלווים.