שינויים

בתוה"ק נאמר: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אך מעין ובור מקוה - מים יהיה טהור|מקור=ויקרא יא, לו.}}. מפסוק זה למדו רבותינו שאי אפשר לטבול במים שאובים - מים שהקוותם למקום אחד נעשתה בידי אדם, אלא דווקא במים שנקוו למקום אחד באופן אחד: "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים"<REF>ספרא, פרשת שמיני פרשה ט, א</REF>}}.

"אמר רב ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין".<REF>שבת יד.</REF>}}

אפשרות אחרת הייתה לטבול בנהר, אלא שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הוא כשר לטבילה, היות שהמים שבנהרות מורכבים מתערובת של מי מעין ("זוחלין") ומי גשם ("נוטפים" - מים היורדים מלמעלה), ומכיון שהנהר זורם הרי לכאורה מי הגשם שבו אינם ראויים לטבילה בשל פסול "זוחלין". להלכה נפסק בשו"ע <REF>יו"ד סימן רא, ס"ב.</REF> }} שאם "רבו הזוחלין על הנוטפין" (בקיץ, העונה שאין בה ירידת גשמים, ובנהר יש בעיקר מי מעיין) כשר הנהר לטבילה, ואילו אם "רבו הנוטפים על הזוחלים" (בחורף, כשבנהר יש בעיקר מי גשם) אסור לטבול בו. אמנם יש מתירים לטבול בהם לאורך כל השנה, אך גם זאת אך ורק "במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו" <REF>הרמ"א, שם.</REF> }} - כלומר: רק בדיעבד כשאין ברירה.

אלא שעדיין ישנן בעיות הלכתיות אחרות, המשותפות הן לטבילה במעיין והן לטבילה בנהר (בנוסף על הבעיה בנהרות שהוזכרה לעיל), והעיקריות שבהן: א) חשש שתיווצר חציצה עקב הטיט שבנהר שעלול להיכנס בין אצבעות הרגליים. ב) הנהר הוא מקום גלוי, ויש חשש שהנשים יפחדו שיראו אותן, ולכן יטבלו בחיפזון ובלא שימת לב ראויה. ומטעם זה אביו של [[שמואל (אמורא)|שמואל]] הכין לבנותיו מַפָּצִים [=מחצלאות] בנהר בו טבלו<REF>שבת סה, א. מובא שם שזאת עשה רק ביומי תשרי, אך בימי ניסן חשש שמא ירבו הזוחלין על הנוטפין, וכן בנה להם מקוואות.</REF>}}, ומביא לכך התוספות שני הסברים: א. פירוש [[רש"י]], שהמחצלאות היו בקרקעית הנהר (לפתור את בעיית החציצה). ב. פי' רבינו תם, שהמחצלאות עמדו זקופות כמו כתלים (לפתור את בעיית הבושה).

כאשר המים באו ממעיין לא היה כל חשש לגבי כשרות המקוה, אך כאשר המים באו מנהר, חזרה שאלה למקומה - האם מותר לטבול בהם לכתחילה גם בחורף, כאשר "רבו הנוטפים על הזוחלים". בנושא זה דנו האחרונים, ודעת הצמח צדק <REF>ראה ב[[שו"ת צמח צדק|שו"ת]] יו"ד סימן קסז ו- שלו, וב[[צמח צדק על הש"ס|חידושיו על הש"ס]] קעא - קעב.</REF> }} {{ציטוטון|דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין... כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה... אבל כשהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, בענין שעל ידי זה הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין ה"ל מעיין... ומ"מ לעניין איסור דאורייתא צריך עיון אם לסמוך בזה להקל}}.

אמנם בנייה בסמוך למעיין פתרה את רוב החששות ההלכתיות, אך עדיין נותרו בעיות אחרות שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת, ומהם: מיקום המקוה בסמוך לקרקעית המעיין גרם לצורך לרדת בשעות הלילה למקום חשוך ומרובה במדריגות (שכמובן אינן נוחות ומהוקצעות כבימינו) באופן מפחיד, מרתיע ומסוכן. בעיה נוספת הייתה קרירות המים שבמעיינות, בפרט בימות החורף, וביותר במדינות הקרות, ומחמת זרימתם המהירה של המים שבמעיין אי אפשר היה לחממם כלל וכלל. וכך הייתה כל טבילה כרוכה בקשיים וסיכונים, שהביאו לא פעם לקולות ואף לפירצות חמורות בגדרי הטהרה. בנוסף לכך קיימת הבעיה ההלכתית שבשל קרירות המים עלולים השרירים להתכווץ וישנו חשש שהאשה לא תפשוט קמטיה כראוי, כי מחמת הקור והלחץ תזדרז לצאת מהמים ותתקשה להתרווח ולפשוט קמטיה, וממילא הטבילה לא תהיה בשלמות, זאת מלבד החשש שהאישה תצטנן ותחלה ח"ו<REF>להרחבת הענין ראה ב[[שו"ת צמח צדק|שו"ת]] יו"ד תשו' קעב ו- קעו.</REF>}}.

מסיבה זו תיקן [[אדמו"ר הזקן]] בעל התניא - תקנה גדולה - שבתוך הבור בו טובלים יניחו תיבה נקובה, בתוכה יכניסו מים חמים, ושם תטבול האשה. מכיוון שהתיבה נקובה היא איננה נחשבת כלי, ולכן כאילו אינה קיימת כלל, ובמילא הטבילה בתיבה נחשבת כטבילה במי המעין עצמם הזורמים בבור. תקנה זו (המבוארת בקונטרס "דיני תיקוני מקוה" שנדפס בשו"ע שלו בסוף הלכות נדה) פתרה את כל הבעיות ההלכתיות ואת רוב הבעיות האנושיות, ויחד עם זאת הייתה מהודרת לכל הדעות ועם כל החומרות, וכפי שהעידו על כך גדולי הדורות <REF>עיין בשו"ת אמרי א"ש סימן עט, שו"ת בית שלמה יו"ד חלק ב' סימן פג, חיבור לטהרה כלל ד סעי' ה, ועוד.</REF>}}.