מגילת אנטיוכוס

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מגילת אנטיוכוס (מכונה גם בשם מגילת חנוכה, מגילת בני חשמונאי, ומגילה יוונית) הינה מדרש אגדה מתקופת הגמרא שלא נכלל עם כ"ד ספרי הקודש, המספר את אירועי חג החנוכה.

כתיבת המגילה[עריכה]

הגמרא במסכת יומא[1] פוסקת, כי מגילת אסתר היא "סוף כל הניסים שניתנו לכתוב".

אף שחכמי ישראל לא סמכו את ידיהם על מגילה זו, נכתבה 'מגילת אנטיוכוס' בשפה הארמית, המספרת בקיצור את השתלשלות אירועי חג חנוכה (בצורה מעט שונה מהסיפור כפי שהוא מופיע בספרי המכבים ובספר 'קדמוניות היהודים').

רבי סעדיה גאון חיבב מגילה זו מאוד, תרגם את המגילה ללשון הקודש ולערבית, קבע שהיא חוברה כבר בימי החשמונאים[2], הוסיף לה הקדמה והעיד שבימי קדם היתה מנוקדת ומפוסקת לפסוקים ופרשיות ומוטעמת בטעמי המקרא, ואף הביא ממנה ראיות בספרי ההלכה שלו.

הרבי מזכיר את המגילה כמה פעמים בשיחותיו, ומציין שהיא הובאה בספרי גדולי ישראל ולכן היא נחשבת למקור בר סמכא[3].

תוכן המגילה[עריכה]

  • המגילה פותחת בתיאור מלכותו של אנטיוכוס ובגזירות שהחליט לגזור על היהודים הנוגעות למצוות היסודיות: שמירת השבת, קידוש החודש וברית מילה. אנטיוכוס שולח את ניקנור שר צבאו לעלות לירושלים אל בית המקדש, וניקנור כובש את ירושלים ומקריב בבית המקדש קרבנות לעבודה זרה. יוחנן בן מתתיהו הכהן הגדול מצליח בערמה להרוג את ניקנור ולאחר מכן יוצא במלחמה על צבאו, והורג בהם מאות אלפים.
  • אנטיוכוס שולח את בגריס להלחם ביהודים במקום ניקנור. בגריס עולה לירושלים וממשיך בגזירות. היהודים ממשיכים לקיים את המצוות במסירות נפש ורבים נהרגים בשל כך. בניו של מתתיהו נלחמים בצבאו ומביסים אותו, ובגריס נמלט אל אנטיוכוס בחזרה.
  • בגריס חוזר למלחמה על ירושלים, לאחר שגייס צבא גדול מהמדינות השכנות. הוא כובש את בית המקדש ובוקע בחומת המקדש שלש עשרה פרצות. חמשת בני מתתיהו יוצאים למלחמה עליו, במהלכה נהרג יהודה. לאחר מות יהודה מצטרף מתתיהו לבניו למלחמה. במהלך מלחמה זו נהרג אלעזר כשטבע בפרש הפילים של הצבא היווני אותם ניסה להרוג. החשמונאים מנצחים בקרב, בגריס נהרג ואנטיוכוס נמלט ומת בבריחתו.
  • החשמונאים נכנסים לבית המקדש ומטהרים אותו. אז מתרחש נס פך השמן.

קריאתה[עריכה]

מנהג קריאת מגילת אנטיוכוס בחנוכה הונהג בכמה קהילות יהודיות. הוא מוזכר אצל רבי ישעיה דטראני[4] ובספר שבלי הלקט[5], שם כותבים שאין לברך על קריאה זו כיון שאינה אלא מנהג. מנהג קריאת המגילה מוזכר גם בשיחות הרבי כמה פעמים[6].

בתורת החסידות[עריכה]

הרבי מציין שישנם מספר הבדלים בולטים בין מגילת אנטיוכוס לבין מגילת אסתר, הנקראת בחג הפורים:

  • מגילה זו לא נכללה בכ"ד כתבי הקודש[7].
  • לא קבעו כחובה לקרוא בה בחג החנוכה (וגם הקוראים אותה אינם מברכים כיון שאינה חובה, כנ"ל).
  • מגילה זו נקראת על שמו של אנטיוכוס הרשע, שגזר את הגזירות באותם ימים, בשונה ממגילת אסתר הנקראת על שם אסתר שהביאה את הישועה.

הרבי מסביר שהסיבה לכל הבדלים אלו נעוצה במהותו של חג החנוכה, שהיא - להאיר את החושך דווקא (כפי שרואים בכך שמדליקים נרות חנוכה דווקא לאחר שתשקע החמה ודווקא על פתח ביתו מבחוץ). ענין זה מתבטא גם במגילת אנטיוכוס, שענינה הוא הבירור של אומות העולם שגם כפי שהם במקומם ובשפתם, במקום הכי רחוק מאור הקדושה, מאיר בהם האור והם מתבררים - על ידי שמגילה זו נעשית חלק מהתורה (ומובאת בספרי גדולי ישראל)[8].

זיהויה עם מגילת בני חשמונאי[עריכה]

יש אומרים שמגילה זו היא מגילת בני חשמונאי המוזכרת בהלכות גדולות וכפי שבכמה מקומות מוזכרת מגילת בני חשמונאי והכוונה למגילה שלנו, אך הרבי כותב שהמגילה המוזכרת שם היא ספר חשמונאים.

לקריאה נוספת[עריכה]

  • נתן פריד, בתוך: מנהגי ישראל (שפרבר) חלק ה', עמודים 102-113.
  • אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חנוכה' עמוד שסא.

קישורים חיצוניים[עריכה]


חנוכה
נס חנוכה יווןגזירות אנטיוכוסמרד החשמונאיםנס פך השמן חנוכיה 770.jpg
חג החנוכה מגילת אנטיוכוסקריאת ההללעל הנסיםסביבוןדמי חנוכהערב לביבותנר חמישיזאת חנוכההנרות הללו
נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכהחנוכיהחנוכיה ציבוריתמבצע חנוכה
ניגונים הנרות הללויוונים נקבצו עלי


הערות שוליים

  1. כט, א.
  2. בשונה מהמופיע בספר 'הלכות גדולות' (דפוס ורשה תרל"ה - עמוד 282) שהיא חוברה על ידי זקני בית שמאי ובית הלל. על קביעתו זו של הרס"ג קמו מערערים היות והוא מונה ב'ספר הגלוי' גם חלק מבני חשמונאי כמחברי המגילה בעוד שהם נהרגו בעיצומה של המלחמה.
  3. ראה שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד. מוצאי ש"פ מקץ תשל"ח.
  4. תוספות רי"ד סוכה מד, א.
  5. סימן קע"ד.
  6. לקוטי שיחות חלק ט"ו ע' 368. שיחת ש"פ וישב תש"נ בתחילתה (התוועדויות חלק ב' עמוד 43).
  7. אף שהיא נכללת במספר כתבי יד של התנ"ך.
  8. שיחת ש"פ וישב תש"נ הנ"ל.