מאיר עמית
מאיר עמית (כ' אדר ב' ה'תרפ"א - כ"ה תמוז ה'תשס"ט) היה ראש 'המוסד', אלוף בצה"ל, שר בממשלות ישראל וחבר כנסת.
תולדות חיים[עריכה]
נולד בטבריה. בילדותו עברה משפחתו להתגורר בירושלים, ולאחר מכן ברמת גן. לאחר סיום לימודיו עבר לקיבוץ אלונים.
בשנת ה'תרצ"ו הצטרף למחתרת ההגנה. לאחר קום המדינה עבר לשרת בצה"ל, והשתתף בכיבוש הגליל התחתון והנגב.
לאחר סיום מלחמת תש"ח המשיך לשרת בצה"ל וטיפס בסולם הדרגות. בשנת ה'תשט"ו מונה לאלוף פיקוד הדרום.
בשנת ה'תשכ"ג מונה לראש 'המוסד', וכיהן בתפקיד עד ה'תשכ"ח.
בשנת ה'תשל"ז נבחר לכנסת מטעם מפלגת ד"ש, וכיהן כשר התקשורת והתחבורה בממשלתו של מנחם בגין.
קשריו עם הרבי[עריכה]
בשנת ה'תשי"ט נפצע במהלך צניחה, ואושפז במשך למעלה משנה. הפציעה גרמה לו למשבר נפשי כבד.
לאחר שהשתחרר מבית הרפואה שהה עמית בארצות הברית במסגרת תפקידו, ובעקבות המלצה של ידיד הגיע ליחידות אצל הרבי.
במהלך הימים הנוראים בשנת ה'תשכ"א שהה בהוראת הרבי ב-770.
במשך הזמן ששהה בארצות הברית, הגיע מספר פעמים אל הרבי. גם לאחר שחזר ארצה, והחל לשמש כראש המוסד, הקפיד בכל פעם שהגיע לארצות הברית להיכנס אל הרבי.
מאיר עמית עמד בקשר עם חסידי חב"ד בארץ, והיה מגיע למעמד הקפות שניות, ולאירועים נוספים בכפר חב"ד.
