כמות ואיכות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כמות ואיכות הינם מונחים שונים, שבחקירות תלמודיות והלכתיות תיווצר השלכה מעשית - "נפקא מינה" - מההסתכלות מצד ה'כמות' או מצד ה'איכות'. בתורתו של הרבי מונחים אלו נידונים בהרחבה. חקירה זו נידונה רבות בספרי האחרונים ובעיקר בספרי רבי יוסף רוזין (הרוגוצ'ובער). בתורת הרבי ניתנה לחקירה זו משמעות מיוחדת כאשר הרבי תלה בחקירה זו מחלוקות רבות בין תנאים ובין אמוראים.

מחלוקת רבן גמליאל וחכמים[עריכה]

אחד מפסיקותיו של רבן גמליאל היא המחלוקת הידועה האם שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם גם בתפילת לחש או לא, רבן גמליאל סבור שמוטב כי הש"ץ יוציא את הציבור ידי חובתן, בניגוד לדעתם של שאר חכמי ישראל שסברו כי על כל אחד להתפלל בעצמו תפילת לחש.

הרבי[1] תולה זאת במחלוקת הידועה אם איכות עדיפה או כמות, בעוד חכמים סברו שכמות עדיפה, ולכן עדיף שכל אחד יתפלל בעצמו מאשר אחד יתפלל בשביל כולם[2], סבר רבי גמליאל נשיא ישראל כי מוטב שאחד יתפלל וכולם יצאו עימו ידי חובתו, שתפילה כזו הנעשית בהשתתפות ובכוונת כל הציבור יש לו חשיבות גדולה יותר באיכותה, ואיכות עדיפה מכמות. לפי רבי גמליאל אותה תקנה שהציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, נעשתה דווקא ענין של בדיעבד, לאותו שאינו בקי להתפלל בעצמו.

הודאה ממין הטענה[עריכה]

מחלוקת דומה יש גם במסכת שבועות [3] כאשר אדם טוען את חבירו בחיטים והודה לו בשעורים, שלמרות שלשיטת חכמים הוא פטור, כי ההודאה אינה ממין הטענה ואין זה נחשב כמודה במקצת, סבור רבן גמליאל שהוא חייב שבועה כמודה במקצת. יסוד המחלוקת הוא שווה: מצד האיכות, אין חילוק בין חיטים לשעורים, ומכיון שהכל נכלל כטענה אחת, ומצד נפשו רואים אצלו נטייה של הודאה לתובע, הרי הוא מודה במקצת הטענה. אבל אם מתחשבים מצד הכמות וחיצוניות הדברים הרי שחיטים ושעורים הם שני טענות נפרדות.

זו היא גם מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל[4] אודות חסד לאומים חטאת. חכמים סוברים שהגוים נותנים צדקה כדי להתגדל, שזוהי אריכות ימים לפירוש המהרש"א, דבר שאינו פסול כאשר מדובר בגוי שעביד לגרמיה, ואילו רבן גמליאל סובר שהם עושים זאת כדי להתייהר כלפי העני, שזוהי עבירה חמורה. חכמים סוברים שעיקר הצדקה הוא הכמות להחיות נפשות ביתו, ולכן עיקר הפגם הוא אם פוגם בכמות הצדקה, ונותן את הכמות לפי השכר שיקבל. מהשאם כן רבן גמלאל סובר שעיקר ענין הצדקה הוא האיכות, - מה הוא רחום אף אתה רחו, ולכן עיקר החטא הוא כאשר פוגם בכוונת הצדקה, ולמרות שהנותן צדקה שלא לשמה הוא צדיק גמור, אז במקום לפעול בעצמו ענין הזיכוך המידות "מאיר שניהם השם", כאן יש כוונה היכית - שנותן כדי להתייהר.

החידוש המשולש[עריכה]

עם זאת, החידוש שבכל המקומות נצרך, ולא היה די במקום אחד כדי לומר את החידוש. מכיון שצדקה הוא כידוע יותר ענין האיכות, עד שאמרו שמי שאיבד סלע ומצאה עני והתפרנס בה, מקבל המאבד שכר מכיון שלמעשה הופרש מממונו צדקה, ואילו בתפילה ההיפך, עיקר התפילה היא ענין פנימי - עבודה שבלב, ולכן החידוש כפול שבשניהם שייך מחלוקת של איכות וכמות.

לעומת זאת, בטענו חיטים והודה לו בשעורים, גם כן קיים חידוש נפרד, שלמרות שמדובר בעניני רשות, שאז יש הו"א לומר שלא שייך ענינים של חשיבות איכות וכמות, וכמבואר במפרשים במסכת ביצה, שלמרתו שביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת אסורה מכיון שהוכנה משבת ליום טוב ואין שבת מכיון ליום טוב, אין ביצה שנודלה ביום ראשון אסורה, למרות שהוכנה ביום טוב, מכיון שבסעודת חול לא שייך ענין "הכנה" כלל, ולכן החידוש הוא שגם אז יש ענין של איכות וכמות.

רבי יוחנן וריש לקיש[עריכה]

הרבי מביא בשם הרוגוצ'ובער כי זו היא גם מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש במסכת יומא (עד.) האם חצי שיעור אסור מן התורה. לפי רבי יוחנן האיסור הוא תמיד על הכמות, וממילא גם חצי מהשיעור אסור שכן יש בו חצי מהכמות האסורה "כיון דחזי לאיצטרופי". לעומת זאת ריש לקיש סבור שדווקא באיכות המיוחדת הנולדת על ידי הצירוף של השיעור המסויים התורה אסרה את הדבר ; דווקא על ידי השביעה והאכילה, שהיא האיכות שבהמאכל, חל האיסור, "אכילה אמר רחמנא וליכא", וממילא לא שייך לאסור חצי שיעור כאשר אין בו כלל את האיכות שקיימת בשיעור השלם.

בכך תולה הרבי גם את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בסוף מסכת נדה בדין זבה: מם התורה, רק זבה שראתה זיבה במשך שלושה ימים רצופים, במשך אחד עשר ימי הזיבה (שמתחילים לאחר שבעת ימי הנדה), נחשבת לזבה גדולה, ואילו זבה שראתה במשך יום או יומים בלבד, נחשבת לזבה קטנה. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה דינה של זבה שראתה זיבה ביום העשירי לזיבתה, האם דינה כזבה קטנה שדינה "שומרת יום כנגד יום" וחלים עליה דיני טומאה, או שמא מכיוון שימי הנידה לא "חזי לאיצטרופי" עם ימים אחרים, אינה נחשבת לנדה; שהרי יתכן לומר שכל איסור הזיבה הקטנה נלקח מהאפשרות של הזבה לההפך לזבה גדולה, אך במקרה שאין אפשרות שהיא תהפך לנדה גדולה - אין לה דיני זבה. רבי יוחנן סבור שגם ביום העשירי, זבה שראתה זיבה נחשבת ל"זבה", ואילו ריש לקיש סבור שכשם שביום האחרון, האחד עשר, אין היא נהפכת לנדה, כך גם ביום העשירי.

הרבי מסיק, כי זו היא מחלוקתם של רבי יוחנן, באיכות וכמות. לפי רבי יוחנן, דין הג' ימים בזבה גדולה הוא רק ענין של כמות, וממילא גם ביום או יומיים מתוכם, וגם כאלו שאינם ראוים להצטרף לשלושה, יש איכות זו, אך ריש לקיש סובר שהעיקר הוא האיכות.

נס תמידי לעומת נס חד פעמי[עריכה]

הרבי חוקר, בנוגע לאשתו של לוט שנתהפכה לנציב מלח, האם מדובר בנס תמידי, באופן שגופה של לוט נשאר בעצם במהותו הקודם אלא שנס הופך אותו כל רגע מחדש לנציב מלח, או שמא מדובר בנס חד פעמי שהפך את גופה לנציב מלח, ומעתה והלאה אין נצרכים עוד לנס כדי שיהיה נציב מלח, כי הוא התהפך ממהותו למהות חדשה של מלח.

ברור הדבר, כי הדבר תלוי מה מהם נס גדול יותר; האם נס תמידי, שהינו קטן יותר, כלומר - הפיכה תמידית של גופה לנציב מלח הינו נס גדול יותר בכמות, שהרי הינו נס תמידי, אם כי באיכותו הנס קטן יותר, שהרי הנס לא הפך את גופה למהות אחרת של מלח, אלא הגוף נותר במהותו, וישנו דבר זמני ההופך אותו למלח. מצד שני אם הנס היה נס חד פעמי שהפך את מהות גופה למלח מוחלט, נמצא כי באיכותו הנס גדול יותר, שהרי הבשר נתהפך למלח מוחלט, אם כי בכמות הנס קטן יותר, מכיון שהינו נס חד פעמי.

הרבי תולה זאת במחלוקת המדוברת במסכת שבת, בנידון שהאדם זקוק לשאת כדי יין לפנות מקום לאורחיו, אם עדיף שישא בבת אחת כמות גדולה, מה שיהפוך את המאמץ לגדול יותר באיכות, או שמא עדיף שיסחוב כמויות קטנות יותר בפעמים רבות, מה שיהפוך את המאמץ לקטן יותר באיכותו, אם כי לגדול יותר בכמותו. נמצא כי אותה מחלוקת, האם יש להחשיב איכות או כמות, תכריע את הדבר בעניננו.

הרבי מבאר כי הדבר הינו חילוק משמעותי הלכה למעשה; שהרי אם גופה נשאר בעצמותו ונס הופך אותו למציאות של מלח, נמצא כי הוא מטמא טומאת מת, אך אם גופה נתהפך לגמרי למציאות חדשה של מלח, וודאי שאינו מטמא מת.[5]

הערות שוליים