טשקנט

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טַשְׁקֵנְט (באוזבקית: Toshkent ; ברוסית: Ташкент ; תרגום מילולי מאוזבקית: "עיר האבן") היא בירתה של אוזבקיסטן. טשקנט נמצאת במזרח המדינה, והיא בירת המחוז הנקרא על שמה.

בזמן מלחמת העולם השניה, נסו מליוני אזרחי ברית המועצות אל חלקיה הפנימיים של ברית המועצות, שם קיוו למצוא משכן בטוח מחיילי הגרמנים שכבשו שטחים עצומים, כמו גם מאימת המלחמה שהפילה מליוני חללים. רבים מהפליטים הגיעו אל אזורי אסיה התיכונה.

בין אותם פליטים נמנו גם חסידי חב"ד רבים, שהגיעו בעיקר אל הערים סמרקנד וטשקנט.

ראשוני החסידים בטשקנט[עריכה]

ראשוני החסידים הגיעו לטשקנט בקיץ תש"א. הפליטים בטשקנט נאלצו להסתמך על עזרתם הדלה של בודדים שפתחו את ביתם ולבם בפני אחיהם הפליטים.

לעיר הגיעו מאות אלפי פליטים, רובם המוחלט חסרי כל. רבים הסתובבו ברחובות בלי שידעו היכן יניחו את ראשם בלילה הקרוב. כך בכלל, ובפרט היה מצבם של הפליטים החב"דיים.

כבר בחודשים הראשונים לשהותם בעיר, התגבשו שני ריכוזים חסידיים - הגדול שבהם היה באיזור ה'סטרי-גורד' (העיר העתיקה), והריכוז השני ב'קרסו', שכונה בקצה העיר. בהמשך התיישבו רוב החסידים ב'סטרי גורד'.

המצב הגשמי בטשקנט[עריכה]

הנחשול האדיר של הפליטים בטשקנט פרץ בעיקר בין קיץ תש"א - תש"ב, אז גם הגיעו רוב החסידים. הנחשול האדיר הותיר גם את השלטון חסר אונים, מבלי יכולת להתמודד עם המשימות הקשות להמציא דיור ועבודה לפליטים. כמויות הלחם והחיטה אזלו במהירות, ואלו לא הספיקו בעבור כולם. אזרחים נאלצו לעמוד בתור לילות ארוכים כדי להשיג ככר לחם, וגם אז לא תמיד השיגו את מבוקשם. מצרכי האוכל בשוק השחור התייקרו מאד.

הרעב והזוהמה, הצפיפות בדיור, כל אלה גרמו למגיפת טיפוס שפשטה בין הפליטים. בתי הרפואה העמוסים לא יכלו לקלוט עוד חולים. ברחובות עיר היו מוטלות גופותיהם של מתים במשך ימים ארוכים, באין מטפל.

עם התמתנות זרם הפליטים, המצב הרפואי והכלכלי השתפר קמעה. רק בתחילת שנת תש"ג הגיעו משלוחי מזון ותרופות בנדיבות ארה"ב, והם שהקלו מעט את המצב.

הרעב והמחלות פגעו כמובן גם בחסידי חב"ד - גברים, נשים וילדים ואף תינוקות שנפלו למשכב. חלקם נפחו את נשמתם בייסורים. אלה נקברו בבית העלמין האשכנזי הישן 'בורטיוק', אשר לדאבון לב נהרס עם השנים, ורבות מן המצבות לא ניתנות כיום לזיהוי.

עזרת אנ"ש זה לזה[עריכה]

על אף המצב הקשה, המשפחה החסידית המורחבת עשתה הכל כדי להתאגד ולהתדבק, לעזור איש לרעהו ככל האפשר. אנשים נתנו זה לזה מהמעט שהיה להם. אם לא היה, לפחות התנחמו זה בקרבתו של זה.

הפליטים החדשים שהגיעו העירה, מצאו מקום בימים הראשונים אצל הפליטים "הוותיקים" שאך הם עצמם הגיעו העירה זמן לא רב קודם לכן. כך למשל היה בבית משפחת ר' יחיאל ריבקין, שם התגוררו עשרים איש בחדר אחד.

משפחתו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן התארחה תקופה ממושכת בביתו של הרב שמואל פרוס, כמו גם תמימים נוספים שהתגוררו בביתם תקופות כאלו ואחרות. הרב בערל ריקמן סבל ממצוקת הפרנסה, ועבד קשה כדי לקנות לחם לבני ביתו. אף על פי כן, הכניס לביתו פליט יהודי בשם ישעיה גרבר, שהפך לבן בית אצלו עד תום המלחמה.

בין הפעילים המרכזיים, היו הרב מרדכי סירוטה והרב מנדל קליין. שניים אלו פעלו במלא כוחם למען הפליטים בכלל, והפליטים החב"דיים בפרט.

הרב חייקל חאנין ורעייתו מרת חיה לאה הגיעו לטשקנט כפליטים עם שתי בנותיהם. הם הגיעו בראש חודש אלול שנת תש"ב, ומאז ועד תום המלחמה, הקדישו את כל כוחם לסייע לפליטים החב"דיים.

כמה מהחסידים התארחו באופן קבע בבית משפחת חאנין, בהם הרב אברהם אליהו פלוטקין.

החיים החסידיים בטשקנט[עריכה]

כאשר המלחמה הייתה בעיצומה, תשומת הלב המרכזית של השלטון בברית המועצות הופנה אל החזית הבוערת, ופחות כלפי האזרחים.

אנ"ש חסידי חב"ד יכלו להתארגן לתפילות במניין, ולהקים 'חדרים', אם כי שלא בפרסום. באי אלו מקומות התארגנו מניינים חב"דיים. ברחוב טשעקאר נפתח בית כנסת חב"די למהדרין. בבית כנסת זה התפללו רבים מדמויות ההוד החסידיות. ברבנות בבית הכנסת כיהן הרב שניאור זלמן גרליק, השמש היה הרב חיים בנימין ברוד, והאחראי על המקווה ששכן קרוב לבית כנסת, היה הרב מרדכי דובער לאקשין. הרב שלמה חיים קסלמן היה המשפיע, ובמסגרת תפקידו זה מסר לבעלי בתים שיעור ב'ליקוטי תורה'.

בהתוועדויות שנערכו לרוב בבית ר' מרדכי סירוטה, התוועדו גדולי המשפיעים באותם ימים: ר' יונה פאלטאווער, ר' ישראל נעוועלער, ר' פרץ מוצ'קין, ר' שלמה חיים קסלמן ועוד. "באותם לילות היה ה'משקה' בבית נשפך כמים" - נזכר אחד מבאי הבית - "היו רוקדים על השולחן עד אור הבוקר".

כשיצא ר' מרדכי מברית המועצות, נסע לרבי לקראת י' שבט תשל"ב. עם כניסתו ל'יחידות', שאלו הרבי בחיוך רחב: "למה לא הבאת לכאן את השולחן שעליו התוועדו כל כך הרבה?"

הקמת תלמודי תורה[עריכה]

כמה חסידים דאגו לשכור 'מלמדים' שילמדו עם הבנים, כל אחד בביתו. ר' פרץ מוצ'קין שכר לילדיו את ר' ישראל נעוולער כמלמד, ואילו מרת חיה פערלא גלפרין, דאגה שהרב דוד לבקובסקי ילמד עם בנה שלמה.

לאחר תקופה מסויימת, החלו להתגבש כיתות קטנות ללימוד גמרא. הרב שלמה חיים קסלמן לימד שתי כיתות, שכל אחת מנתה תלמידים בודדים.

לאחר זמן לא רב, דאג הרב יונה פולטובר (כהן) להקים 'חדרים' וישיבות בטשקנט. לשם כך דאג למלמדים ולבתים בהם יתקיימו הלימודים. הוא גם דאג לארוחה חמה לכל התלמידים, מה שעלה הון עתק בימים ההם.

על המלמדים ומגידי השיעורים בתקופה ההיא נמנו סלתה ושמנה של חב"ד בטשקנט: הרב חיים מאיר גרליק, הרב הירשל ליברמן, הרב שניאור זלמן פבזנר, הרב שלמה חיים קסלמן, הרב ישראל נעוולער והרב משה רובינסון. הרב נחום טרבניק שהגיע לטשקנט באמצע המלחמה, מונה ל'בוחן' של ה'חדרים' והישיבות.

גם הרב אברהם מאיור (דרייזין) שהיה ממנהלי ישיבות 'תומכי תמימים' בברית המועצות, הגיע לטשקנט בשנת תש"ד, מאז החל לבחון את תלמידי הישיבה בעיר. מפעם לפעם התוועד עם התלמידים המבוגרים כמו עם אנ"ש.

כיתת 'חדר' אחת הוקמה בביתה של מרת חיה פערלא גלפרין, שם לימד הרב ישראל נעוולער.

למרות התמתנות הרדיפות, מדי פעם ניסו שוטרים ואנשי המשטרה החשאית ללכוד תלמידי 'חדר' וישיבות. בשל ארועים אלה ואחרים, עברו ה'חדרים' והישיבות ממקום למקום בתדירות רבה. ר' ישראל נעוולער ותלמידיו נדדו מבית אחד למשנהו.

כתה אחרת הוקמה בבית משפחת ר' זלמן לייב אסטולין. בעל הבית היה מגוייס לצבא האדום, וההיגיון אמר שהשלטונות לא יחפצו להתנכל לגב' רייזל אסטולין שעה שבעלה נלחם למען המולדת. כך התקבצו התלמידים בביתם מדי יום, בשעה מוקדמת כדי שלא להיחשף לעינא בישא. גם בערב לא עזבו את הבית עד שכלו רגלי המסתובבים ברחובות. גב' רייזל אסטולין התמסרה לסידור המקום, ולהכנת אוכל מזין לתלמידים.

בנוסף לכך שימש המקום כסניף 'תומכי תמימים' לבחורים צעירים. זמן מה היה הרב זלמן לייב גם המשגיח. בתקופה מסויימת הר"מ היה ר' ישראל נעוועלער מלמד גמרא ותניא.

הישיבה מנתה שתי כיתות, האחת למבוגרים והאחת לצעירים. כשר' ישראל היה מוסר שיעור למבוגרים, היו הצעירים יושבים בקצה השני של החדר ולומדים לעצמם, וכן להיפך. בכיתת המבוגרים היו בן ציון פרידמן, שלום דובער שם טוב, שלום פלדמן, חיים ישראל שפרלין, שלמה גלפרין וועלוועל סירוטה, חיים רטובסקי ועוד מספר בחורים. בכיתת הצעירים היו בערל שייקביץ, ישראל דוכמן, שמריה פרוס, ברוך בריקמן, יוסף גרינברג, חיים רבקין, בערל רטובסקי ועוד.

'חדרים' לכלל הציבור[עריכה]

מלבד ה'חדרים' עבור ילדי חסידי חב"ד, הוקמו גם 'חדרים' עבור ילדים לא חב"דיים. מי שדאג להם, היו חסידי חב"ד. הרב אלי ליפסקר פנה - בשנת תש"ד - אל הרב אהרן חזן וביקשו שיטול על עצמו את מלאכת הקודש. הרב חזן נענה בחיוב, וכעבור מספר חודשים הקים ארבעה 'חדרים' בטשקנט, בהם למדו כשמונים תלמידים, החל מקריאה בסידור ועד לימוד גמרא, ועד בכלל.

הרב חזן ביקר בבתי יהודים והסביר כי מן הראוי שילדיהם ידעו מעט יהדות, בהבטיחו שאת השיעורים יקבלו חינם. לאחר שההורים הביעו את הסכמתם, החל הרב חזן ללמד את הילדים בביתם. הוא כתב במחברת את אותיות הא' ב' ובמשך ימים ספורים הילדים ידעו את האותיות. או אז הסביר להורים כי בכדי להרחיב את ידיעות ילדיהם, כדאי שיעברו ללמוד ב'חדר'.

התקציב למוסדות[עריכה]

התקציב להקמת מוסדות אלו היה גדול מאד. ההוצאות הכספיות היו עצומות, משכורתם של ה'מלמדים' בלבד הסתכמה בעשרים אלף רובל לחודש. מלבד זאת, ניתנה לתלמידים ארוחה אחת בכל יום, שעלתה עשרות אלפי רובלים. על כך יש להוסיף את שכר הדירות של ה'חדרים'.

בעול ההוצאות נשאו בעיקר חסידי חב"ד אמידים, את רווחיהם השיגו באופן בלתי חוקי. בתנאי המשטר הסובייטי היה זה דבר שכרוך בסכנת נפשות. כמו כן לבעלי העסקים החב"דיים היו מכרים שעמדו עמם בקשרי מסחר - יהודים הרחוקים מתורה, אולם חסידי חב"ד השפיעו עליהם לתרום ביד נדיבה למען מוסדות התורה.

הרב חזן שימש כמפקח על סדרי הלימוד, ובד בבד היה אחראי על הצד הגשמי. היה עליו לספק ארוחה בכל יום לכל התלמידים, וגם המלמדים קיבלו את המשכורת מידיו, ללא שידעו כי חסידי חב"ד הם התורמים לכך.

חסידים שנפטרו בטשקנט[עריכה]

כמה מחשובי החסידים נפטרו בטשקנט באותם ימים, ביניהם:

הרב דוד קיבמן (הורודוקער) עליו אמרו שהוא בדרגת 'בינוני' של ספר התניא. הרב חיים עזרא ברונשטיין, שכונה על ידי אדמו"ר הריי"צ "עזרא הסופר" על שם היותו סופר סת"ם מומחה. הרב זלמן פרוס, הרב פייטל לוין, גיסו של המשפיע הב שלמה חיים קסלמן ועוד.

אחד האסונות הטרגיים היה בפטירתה של איטה הניה לוין, בתו של החסיד ר' ישראל נעוולער. איטה הניה, לא יכלה לשאת את מראה אביה הגווע מרעב, והביאה לו את מנת הלחם היומית שלה, כשהיא מספרת שהצליחה לקנות את הלחם בשוק השחור. מחוסר מזון חלתה בדיזנטריה ובכ"ו בשבט תש"ב נפטרה, והיא בת עשרים.

טשקנט לאחר המלחמה[עריכה]

בשנים תש"ו-תש"ז, יצאו רוב חסידי חב"ד את ברית המועצות בבריחה הידועה דרך העיר לבוב. רוב חסידי חב"ד שהיו בטשקנט, יצאו אף הם בדרך זו, ורק עשרות בודדות נותרו בעיר. הקהילה המשיכה להתקיים עוד כחצי יובל שנים, עד שנות הלמ"דים הראשונות, או אז רוב אנשי קהילת חב"ד בעיר עלו לארץ הקודש.

בשנות החמישים והשישים טשקנט הייתה ממוסדת עם חסידים.והרבה פעילויות לכלל רוסיה כולל הריפובליקות הגיעו מטשקנט!


ההתועדויות היו פעילות עם קודים וסימנים מי ומי הבאים בין החסידים,

אי אפשר שלא להזכיר את הרב זלמן בובר פוזנר שישב בבית האסורים שנים רבות והיה רב דאנ"ש.


היו גם חסידים כר לויק פרסמן משה גולדשמיד, משפחת לבנהרץ האניפה ועוד ועוד.


כן היה ר מוטל קוזלינר ע"ה בין העסקנים הבולטים שהיה אחראי לחינוך ,מקואות ועוד .תעוזתו ותושיתו היה שם דבר... במיוחד בין הבחורים סביבו.

היה ר אשר ששונקין איש המסירות נפש.. היה ר ינקעל נוטיק שלא ידע מורא מה הוא ועוד ועוד חסידים היה בערל יפה ומשפחת סירוטה הנפלאה בעלי חסד ואמת שהשליכו עצמם עבור הזולת. היו בין הנחשונים באפיית מצות במחתרת. משפחת לבקבקר שהיו גם מארחים המניין בביתם עם חסידים אחרים.


שליח הרבי לטשקנט[עריכה]

עוד בטרם נפילתו המוחלטת של הקומוניזם בברית המועצות, כאשר ניבטו הזרעים הראשונים של ה'פרסטרויקה', שב לטשקנט אחד מבניה לשעבר, הרב אבא דוד גורביץ, בשליחות הרבי, כדי לשמר ולהעצים את החיים היהודיים בעיר. עם הזמן התמנה לשליח ולרבה הראשי של אסיה התיכונה.

בטשקנט מתנהלת כיום פעילות חב"דית ענפה, הכוללת בית כנסת, ישיבה ובית ספר בו לומדים מאות תלמידים.

בשנים הבאות, הגיעו לטשקנט שלוחים נוספים של הרבי שסייעו ומסייעים לשליח הראשי, ובהם נכדים לעסקני חב"ד שפעלו בעיר בשנות המלחמה בתנאי מחתרת.