חיים יוסף מוצ'קין

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מברשת לפסח.png ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתיבה לא אינציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.


ר' חיים יוסף מוצ'קין בצעירותו

ר' חיים יוסף מוצ'קין כונה בפשטות בפי רבים "יוסקה" נולד בשנת תר"פ, זמן לא רב לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הוא גדל והתחנך בבית אביו המשפיע הנודע הרב פרץ מוצ'קין בעיירה סמינאווקיא, הסמוכה להומיל.

במשך שנים ארוכות שהה החסיד ר' יוסף מוצ'קין במחנות עבודה, לאחר שמסר נפשו עבור הזולת. גם בשנים הקשות הללו שמר על חיי תורה ומצוות תוך סיכון עצמי רב. בכל השנים שמר על "גאון יעקב", ומעולם לא נרתע מפני הגויים. כשיהודי אסיר הוכה, ר' יוסף נחלץ חושים להגן עליו, עד שיותר לא העזו להרים יד על יהודי... כשהבחין באסירה יהודיה ללא מעיל בימי החורף הסיביריים, הסיר מיד את מעילו מבלי לחשוב שבכך הוא עצמו נותר חשוף. כאלו היו תכונותיו המובהקות של החסיד ר' יוסף מוצ'קין: אומץ רב, גאון יעקב, לב זהב ואיש. ר' יוסף היה חסיד בעל מידות טובות. הוא ניחן בטוב לב ובאומץ רב בהם השתמש כדי לסייע ליהודים בשנים הקשות של שלטון הקומוניסטים, לעתים עד כדי מסירות נפש.

ר' חיים יוסף נפטר לאחר מחלה קשה, בי"א אלול תשס"ג והוא בן 83.

ילדותו[עריכה]

ר' חיים יוסף מוצ'קין כונה בפשטות בפי רבים "יוסקה" נולד בשנת תר"פ, זמן לא רב לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הוא גדל והתחנך בבית אביו המשפיע הנודע הרב פרץ מוצ'קין בעיירה סמינאווקיא, הסמוכה להומיל. את החינוך החסידי קיבל מאביו, ביחד עם פקחות יתירה, אומץ לב ורצון לסייע לזולת לעתים עד כדי מסירות נפש. מלמד מיוחד ששכר לו אביו לימדו תורה, והילד הצעיר התגלה ככשרון נפלא ובעל זכרון מדהים. בשנים מאוחרות יותר, למד בקרמנצ'וג אצל המשפיע ר' ישראל נח בלניציקי.

בשנת תרפ"ה עברה המשפחה לסימפרופול שבקרים. ר' פרץ שהתמסר בכל מאודו לשליחות אדמו"ר הריי"צ ועסק בעבודת הקודש, החזקת היהדות בסימפרופול והעיירות שמסביבה, שיתף גם את בניו הצעירים יוסף ומולע בעבודת הקודש. בדרכים הארוכות נפגש לא פעם עם שוטרים ואנשי נ.ק.וו.ד. שחיפשו באמתחתו. ר' פרץ בפקחותו חשש לחיפוש בכליו, והוא נטל עמו את בנו יוסף בן השמונה, או את אחיו הגדול מולע, והטמין את הסכין בבגדיהם, ביודעו שאיש לא יחטט בבגדיהם של ילדים צעירים.

הברחת החסידים מלנינגרד המופצצת[עריכה]

בצעירותו העתיקו הוריו את מקום מגוריהם אל העיר הגדולה לנינגרד. כשבגר יצא לעבוד לפרנסתו בטריקוטאז' יחד עם אחיו המבוגר יותר ר' מול'ע (שמואל), ור' מיכאל בלינר (נכדו של החסיד הנודע ר' מיכאל בלינר). הם הביאו את מכונות האריגה לבתים כדי שלא יצטרכו לעבוד בשבתות, ולאחר מכן מכרו את התוצרת בשוק המקומי.

כשכבר הרוויח לפרנסתו, לא שמר את הכסף לעצמו, והוא סייע לחסידים רבים. כבר אז נודע כבעל צדקה מופלג.

בעת שהגרמנים ימ"ש החלו להפגיז את לנינגרד, ברחו אנ"ש מהעיר.

יחד עם עשרות מאנ"ש נסע ר' יוסף ברכבת -אולי האחרונה שהצליחה לצאת מהגהנום ששרר בעיר. מרוב רעב ותנאי הנסיעה במסילות הברזל המופגזות, חלה ר' מולע מאוד ושכב באפיסת כוחות, כל המסע דרומה לסמרקנד הבטוחה.

סמרקנד הייתה מוצפת אז בפליטים והשלטונות סרבו לאפשר לרכבת לעצור בתחנה, כדי לא להוסיף אליה פליטים נוספים. התחנה הבאה הייתה כ-‏7 קילומטר משם. שם ירדו כולם. ר' יוסף הרים את ר' מולע על הכתפיים, ונשא אותו כל הדרך אל העיר, כשגם שם לא עזב אותו לפני שמצא לו מיטה בבית רפואה, ווידא שהוא מקבל את הטיפול הנכון. רק אז חזר שוב אל התחנה לעזור לאביו ולאנשים נוספים ברכבת להגיע אל העיר.

באותן שנים שרר רעב כבד בטשקנט. יהודים רבים, בהם גם חסידים, מתו מרעב, מחלות מדבקות וקור עצום. אוכל היה אפשר לקבל רק באמצעות תלושים, או להשיג בשוק השחור. מכיון שרוב הפליטים שהו בעיר בצורה בלתי-חוקית, הם לא קיבלו תלושי מזון מהממשלה. כסף להשיג אוכל בשוק השחור לא היה להם, וכך גוועו רבים מהם ברעב.

ר' יוסף לא נשאר אדיש ונחלץ לעזרת הרבים: הוא הצליח לאתר את נהג המכונית המשוריינת שהיה אחראי על אסיפת התלושים מהחנויות לאחר השימוש בהן, ובאמצעות שוחד עצום הצליח לשכנע אותו להעביר לו כמות גדולה של תלושים. את התלושים הללו חילק למאות פליטים, רבים מהם מאנ"ש, ובכך הציל מאות יהודים מרעב וממוות.

מאוחר יותר, הגה ר' יוסף רעיון גאוני: בטשקנט היו מפעלים רבים של בגדים, שחלקים מסויימים בבגדים היו צריכים להביא ממוסקבה הרחוקה. הממשלה הקומוניסטית לא אישרה לפתוח מפעל נוסף לייצור החלקים הללו, וכך נאלצו המפעלים בטשקנט לשלם סכומים עצומים על משלוח הסחורה ממוסקבה.

ר' יוסף פנה לאנשים המתאימים בטשקנט ובאמצעות שוחד גדול שיכנע אותם להעלים עין ולאפשר לו לפתוח בטשקנט מפעל לייצור החלקים הללו. לאחר שקיבל את הסכמתם, פתח מפעל גדול, בו העסיק כמה עשרות מאנ"ש, שמצאו את פרנסתם בכבוד, בלי שיזדקקו לעבוד בשבת כמובן. מכיוון שכל העובדים היו מאנ"ש, אורגנו במקום גם שיעורי תורה, וכך סייע המפעל של ר' יוסף גם בגשמיות וגם ברוחניות.

כאשר אנ"ש רצו לבנות מקווה בטשקנט, הם נתקלו בבעייה קשה: בזמן המלחמה לא היה אפשרי להשיג מלט לבנייה. הממשלה לקחה את כל חומרי הבנייה לצרכים ממשלתיים, ומלט לשימוש אזרחי לא היה בנמצא. שוב נרתם ר' יוסף לעזרה. הוא היה עומד בכביש הראשי, וכאשר ראה משאית בטון, היה עוצר אותה, משלשל סכום נכבד לכיסו של הנהג, והלה היה מוביל את תכולת המשאית למקום בו נבנתה המקווה על-ידי אחיו ר' לייבל מוצ'קין.

שמירת מצוות במחנה[עריכה]

בשנת תש"ג, כאשר באחד הימים עצרו אנשי הנ.ק.וו.ד. את ר' מולע פרוס ונטלוהו מאחורי סורג ובריח. כשנודע הדבר לר' ניסן נמנוב, הוא העביר את המידע לר' יוסף וביקשו לפעול לשיחרורו של ר' מולע. ר' יוסף לא היסס הרבה וניגש אל מפקד תחנת המשטרה בטשקנט. הוא הניח על שולחנו סכום כסף רב, בעודו מבקש לשחרר את ר' מולע. היה זה מעשה שדרש אומץ רב, כיון שיכול היה להסתיים ברע. המפקד שמח לקבל את הכסף, ור' יוסף חשב שהנה הצליח לשחד את האיש הנכון במקום הנכון. עד מהרה השמחה הפכה לעצב.

מסתבר, שאנשי הק.ג.ב. חשדו במפקד הכלא שהוא מקבל מפעם לפעם שוחד, והאזינו למתרחש מעבר לדלת. כשר' יוסף יצא, הם הניחו לו ללכת, ומיד נכנסו ותפסו את מפקד הכלא "על חם", כשהכסף עדיין מונח על שולחנו.

לאחר שעצרו אותו, התפנו לחפש את ר' יוסף, אלא שהוא כבר היה ברכבת העושה את דרכה לעיירה הסמוכה, שם היה אמור לחתום על עיסקת ענק עם המימשל. לאחר מרדף קצר הצליחו סוכני הק.ג.ב. לעלות על עקבותיו ולעצור אותו.

[שנים רבות אחר-כך הזכיר ר' יוסף את אותה עיסקת ענק, והתבטא בכאב, שאילו היה מצליח בעיסקה, היה יכול לממן את כל ההוצאות של תומכי תמימים ברוסיה למשך שנים רבות...].

במחנה העבודה[עריכה]

ר' יוסף שמעולם לא נרתע לעשות הכל למען הזולת, נתפס הפעם בכף. כעבור זמן לא רב נשפט יחד עם ר' מולע פרוס. האחרון נידון לעשר שנות מאסר, ואילו ר' יוסף נידון לחמש שנים. השניים, למזלם, נשלחו יחדיו למחנה עבודה ילגנצ' בסיביר, כעשרים ק"מ מטשקנט. שהותם יחד הקלה עליהם לעבור את התקופה הקשה.

למרות המצב הקשה במחנה העבודה, הם עשו הכל כדי לשמור תורה ומצוות. שני חסידים אלו נודעו באומץ ליבם ובתושייתם, ואלו עמדו להם בשנים הקשות.

השניים עמדו בתוקף על כל מצווה שיכלו לקיימה. פעם, בעקבות עקשנותם לקיים מצווה, ציווה המפקד להפשיטם מבגדיהם ולהכניסם לצינוק. היה זה בעיצומו של חורף, כשהקור העז היה בשיאו. במשך יממה שהו בצינוק, בנפרד, "הסבל היה בל יתואר", סיפר ר' מולע פרוס. "כשבאו להוציא אותנו החוצה, לא הצלחנו להתלבש, לאחר שהאברים קפאו..."

המאבק השתלם, שכן לאחר מכן לא הפריעו להם בקיום המצוות.

גם על שבת שמרו השניים, ונזהרו מלעבוד ביום השבת. כל המאבקים שלהם למען שמירת שבת, צלחו.

בשלב מסויים הגיעו למחנה פקידים בכירים שבאו לערוך ביקורת. מישהו סיפר להם כי במחנה ישנם יהודים דתיים שלא עובדים ביום שבת. הפקידים התעניינו אצל מפקדי המחנה על תפוקת העבודה של היהודים הדתיים, וכשהמפקדים אישרו שתפוקת העבודה שלהם טובה, אישרו להמשיך בסדר זה, כאשר בשישה ימים הם עוסקים בעבודה מאומצת ובשבת הם פטורים מעבודה. היה זה נס גלוי...

במחנה הייתה מחלקה לחינוך מחדש. תפקידה של מחלקה זו היה "לחנך מחדש" את האסירים שסירבו לציית לדרכי הקומוניסטים. כל האסירים במחנה פחדו ורעדו ממחלקה זו שהיתה ידועה בשיטותיה האכזריות.

באחד הימים נקראו ר' יוסף ור' מול'ע אל מפקד המחלקה, והוא שאל אותם שאלות רבות ומורכבות: מדוע אתם שונים? מדוע אינכם עובדים בשבת? לבסוף הגיע אל עיקר דבריו: אם לא ניתן לכם לשמור שבת, תהיו מוכנים שנוציא אתכם להורג? לתדהמת המפקד ענו השניים בחיוב. "אם לא יאפשרו לנו לשמור את מצוות הדת, אנחנו מוכנים למות", אמרו ללא פחד...

לבסוף החל המפקד להתעניין בנוגע לחג הפסח המתקרב ובא. "מה תאכלו?" הם הסבירו כי חייבים לאפשר להם לקבל משלוח מצות וכן אוכל מיוחד לפסח. "ומה תעשו אם לא נאפשר לכם לקבל מצות ואוכל לפסח?"

"נרעב למוות", ענו בפשטות...

המפקד הבין עד מהרה כי לפניו שני עקשנים שמוכנים למות בעד עקרונותיהם, ומיד נתן אישור להעביר להם מצות ומוצרים כשרים לפסח, כמו ירקות וכדומה. לפני שיצאו את חדרו, נענה המפקד בלחש: "דעו לכם שגם אני יהודי, אימא שלי גם היא רוצה מצה. אם תקבלו מצות, אל תשכחו להעביר לי מצה אחת..."

חצי שנה חלפה, ו ראש השנה עמד בפתח. בדרך-לא-דרך הוברח אליהם שופר. אלא שבעיצומן של התקיעות, החלה במחנה מהומה רבתי. כשראו שלא יוכלו להמשיך עוד, זרקו את השופר הרחק מטווח ידם, וכך המפקדים לא הצליחו לאתר את פשר הקולות הרמים שנשמעו...

שבועיים לאחר מכן, וחג סוכות עמד בפתח. במחנה היה יהודי גרוזיני בשם אברהם, שהתיידד עמם. גם הוא ניחן בתושיה רבה ובאומץ בלתי נדלה. הוא החליט לדאוג לעצמם לסוכה כשרה כדת וכדין. הלה נכלא בגין היותו ראש כנופיה גדולה, ובמחנה נחשב ל"מלך" האסירים. הוא פקד על כמה אסירים להשיג לו קרשים מתאימים, ועל אסירים אחרים הטיל להביא כמות גדולה של קני סוף עבור סכך. וכך, סמוך לאחד הקירות, הוקמה סוכה קטנה וחשאית, בטבורו של מחנה עבודה.

בליל התקדש החג התאספו שלושתם לסוכה. כעת היה צריך להשיג יין לקידוש. גם כאן התגלתה תושייתו של אברהם הגרוזיני, והוא דאג לבקבוק וודקה עליו קידשו שני החסידים ברגש רב. אפילו שני תפוחי אדמה כדי שישמשו לחם משנה, הם השיגו.

בהגיע ליל התקדש החג, נכנסו השניים פנימה, רוצים להתחיל לעשות קידוש, ופתאום, נפתחה הדלת ובפתח המאורה הופיע אחד ממפקדי המחנה, במדים, והחל לצרוח, לקלל ולאיים. הם כבר חשבו שזהו, שעוד שניה מוציאים אותם להורג מול כיתת יורים, אבל אז המפקד פזל לצדדים, השגיח שאף אחד לא נכנס בעקבותיו, ואמר להם: גם אני יהודי. אני יודע שזה סוכות. כבר מספר ימים שאני עוקב אחריכם כי ידעתי שאתם הסיכוי היחיד שלי להכנס לסוכה. הוא ישב איתם, עשה קידוש על המשקה, חזר להם דפי גמרא שהוא ידע בעל פה מהשנים שהוא למד בחדר לפני המהפיכה. ויצא. לא לפני שביקש מהם לעולם לא לפתוח את הפה ולהסגיר את סודו. אילו היו תופסים אותו, גזר הדין היה חד משמעי: מוות! אבל, נשמה של יהודי. ובאמת, למרות הסוד המשותף, ההתעלמות ההדדית ביניהם, כל פעם שהם ניתקלו בו, הייתה חד משמעית.

"גאון יעקב" אמיתי[עריכה]

כאמור, ר' יוסף ניחן באומץ רב. גם בתנאים הקשים ביותר, הוא לא וויתר על אורח חיים של שמירת מצוות ולא הסכים לסטות מדרכי היהדות ימינה או שמאלה. היה לו "גאון יעקב" אמיתי. היו אסירים שרצו להחניף לשלטונות המחנה, והיו מלשינים על אורח חייו הדתי, הוא לא נרתע מלהעניש אותם בדרכים שונות עד שפחדו נפל עליהם.

מספר יבלחט"א הרב ישראל פינסקי מירושלים, כי ראה פעם מכתב שכתב יהודי בשם שניידר בו הוא מודה נרגשות לר' יוסף על כך שהגן עליו מפני הגויים במחנה. התברר כי הגויים הציקו לו והיכו אותו מכות נמרצות. כשר' יוסף ראה זאת, החזיר מנה אפיים לגויים הללו, ומכיון שהיה בעל כוח, יותר לא העזו עוד להרים יד על יהודים.

פעם החליטו מפקדי המחנה להתעלל בר' יוסף, והכניסו לתאו את אחד השבויים הנאציים. הלה כנראה לא ידע מול מי הוא עומד, והחל לספר על מעלליו במהלך המלחמה. ר' יוסף לא יכל להחשות. הוא פירק הקרש שהחזיק את המיטה, והחל להכות את אותו נאצי ימ"ש עד מוות. לאחר שהדבר התגלה, נשלח ר' יוסף למאסר בצינוק קטן ונמוך, שלא היה אפשר לעמוד בו, אך גם לא לשבת. לאחר זמן רב ללא מים ואוכל, התעלף ר' יוסף, ורק בנס הצליח לחזור לאיתנו.

למרות תנאי המחיה הקשים, לצד עבודות קשות שהוטלו על האסירים, ר' יוסף נזהר מלהתגעל במאכלות אסורות. ר' מול'ע פרוס בהיותו מנהל עבודה בבית מלאכה במחנה, היתה לו אפשרות לבשל לעצמו בחדר שהיה שמור למנהל העבודה. לעתים קרובות היה ר' יוסף מגיע לחדרו, והם בישלו יחד. מובן שהמעט שהיה להם לא השביע את רעבונם, אבל תמיד שמרו על כשרות המאכלים.

מי שסייע להם באותה תקופה, היה הרב זלמן סודקביץ. הוא שלח להם חבילות מזון, ודאג להם כל העת. הוא עקב אחר אחד ממפקדי המחנה שהיה מגיע מידי פעם לטשקנט. באחד הימים ארב לו ר' זלמן וברגע שהיו שניהם לבד, הציע לו שוחד עצום תמורת זוג תפילין שיעביר להם. הלה הסכים והעביר את זוג התפילין ליעדן.

מאז יכלו שני החסידים להניח תפילין מידי יום. באחד הימים הבחין אחד הגויים האסירים בשקית הירוקה שהחביאו השניים. הוא היה בטוח שהם מחביאים דבר יקר ערך, והחליט לגנוב את השקית בהזדמנות נאותה. מלאכתו צלחה בידו, ולתדהמתם של שני החסידים, התברר כי שקית התפילין היקרה נגנבה מהם.

לא איש כר' יוסף יוותר. הוא ערך חקירה חשאית ועד מהרה גילה מיהו הגנב וביקשו להחזיר את התפילין. הלה הכחיש נמרצות. ר' יוסף לא נרתע, והוא היכה אותו מכות נמרצות עד שהלה נשבר והחזיר את התפילין. צערם הגדול של השניים היה גדול כאשר נוכחו לדעת שהגוי חתך את בתי התפילין, ויותר לא יוכלו להשתמש בהם.

זמן מה לאחר מכן, שוב השיגו זוג תפילין. הפעם דאגו להחביאם היטב.

המאסר השני[עריכה]

תקופת שהייתו של ר' יוסף במחנה העבודה, הייתה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השניה. בין כה וכה המלחמה הגיעה לקיצה, וחסידי חב"ד רבים יצאו מרוסיה ב'בריחה הגדולה' באמצעות העשאלונים דרך לבוב, כאשר אחיו - יבלחט"א - הרב יהודה לייב (לייבל) מוצ'קין נמנה על ראשי מארגני הבריחה.

באותה תקופה, היה ר' יוסף עובד מחוץ לשטח המחנה, ורק בלילה היה עליו לחזור למחנה. לפני שיצא העשאלון האחרון, הציעו לו בני משפחתו לנצל עובדה זו, לברוח מהמחנה ולהספיק את העשאלון האחרון. ר' יוסף סירב בתוקף, באומרו שאם יברח הרי מיד יתנהלו חיפושים נרחבים אחריו, כולל החמרת הבדיקה בגבולות, ויכול להיות שבגללו יתפסו כל נוסעי העשאלון. הוא העדיף לוותר על החירות, מול החשש שאולי ינזקו יהודים בגללו.

בני המשפחה ורוב מכריו וחבריו עזבו את ברית המועצות, אולם אחיו ר' מול'ע לא היה מסוגל לצאת מרוסיה כאשר אחיו נותר בגלות. הוא החליט להישאר בברית המועצות ולהמתין לאחיו. אהבתם של שני האחים היתה גדולה, ובמשך הזמן ביצעו הרבה מעשי גבורה כדי לסייע ליהודים במצבים מורכבים ומסוכנים.

למרות שעל ר' יוסף נגזרו חמש שנים במחנה העבודה, שחרורו הוקדם, והוא יצא לחירות לאחר שלוש וחצי שנים בלבד.

ימי החופש לא ארכו זמן רב. לשלטונות נודע כי אחיו ובני המשפחה היו מעורבים עד למעלה מראש במעשה הבריחה מרוסיה, והם החליטו להתנקם באחים. כשנודע הדבר לר' יוסף ולאחיו ר' מולע, נמלטו על נפשם לעיר אחרת. אנשי הנ.ק.וו.ד. לא וויתרו, והם פתחו במרדף מקיף אחר ר' יוסף, בהשקיעם בכך כוחות ומשאבים אדירים. חסידים רבים נעצרו ונחקרו, כאשר מטרת החקירה היתה לאתר את מקום מחבואו של ר' יוסף. אחד מאותם חסידים, היה ר' רפאל נימוטין. בדרך כלשהי נודע לחוקרים שר' רפאל יודע על מקום המצאו, ובמשך שנה ארוכה נחקר שוב ושוב. אך הוא מילא את פיו מים.

ר' יוסף ור' מולע המשיכו לברוח מעיר לעיר וממקום למקום. לאחר נדודים ברחבי ברית המועצות הגיעו שני האחים לכותאיס שבגרוזיה. השלטונות חשדו שהוא ברח לשם, והם שלחו לשם מלשין ידוע לשמצה שהיה לבוש בבגדי חסיד ובכך הצליח להפליל רבים מהחסידים.

באחד הימים נפגשו השניים בגרוזיה. ר' יוסף שכבר ידע על מעלליו של המוסר ועל המוות שגרם הלה לחסידים רבים, ידע כי יש להורגו כיון שיש לו דין רודף. ר' יוסף שהיה מצוייד באקדח, חשב להורגו, אלא שהבין כי הטבעת נסגרה סביבו. הוא הבחין בסוכנים החשאיים שליוו אותו כל העת.

תוך זמן קצר הגיעו סוכני הנ.ק.וו.ד. לעצור את ר' יוסף בדירתו. הוא מיהר לקפוץ מחלון הקומה השניה בניסיון אחרון לברוח, אולם משקפיו נפלו ובלעדיהם הוא לא הצליח לראות טוב, וכך נתפס. המלשין הצליח במשימתו, ושני האחים נעצרו והועברו לבית הסוהר ‘שפאלערקע' בלנינגרד, במקום בו היה אסור אדמו"ר הריי"צ.

השניים נחקרו והועמדו למשפט באשמת היותם חסידי ליובאוויטש. שני האחים טענו מצידם כי הם אינם צדיקים גדולים, ואינם נחשבים לחסידים... אנשי הנ.ק.וו.ד. ענו להם בלעג: "כעת לאחר שרוב החסידים יצאו את ברית המועצות, הרי אתם נחשבים לחסידים גדולים..."

כשהיה אסור ב'שפאלערקע' פגש שם את מרת מינה חן, רעייתו של החסיד הרב אברהם אהרון חן. היא נעצרה לאחר שבעלה נעצר והיא הגיעה אל בית המאסר מתוך מטרה להעביר לו מצות. כשהגיעה לשערי הכלא וביקשה להעביר את החבילה לתעודתה, נעצרה מיד.

כיון שהיה זה בחודש ניסן, היתה לבושה בבגדי קיץ.

חודשים ארוכים נחקרה ב'שפאלערקע', ור' יוסף פגש אותה באחד הימים כשכבר החל החורף. בלנינגרד, כידוע, בימות החורף קר מאוד, ומרת מינה סבלה מאוד. ר' יוסף שהיה מצוייד בבגדים חמים, ריחם עליה ומבלי לומר מילה, הוריד את הצעיף, הסוודר, המעיל והכפפות שלו, ומסר לה הכל, כשהוא יודע שכעת הוא עצמו יישאר ללא בגדים חמים.

הסוהר שהבחין בכך, לא הסתיר את פליאתו: "כאן כולם גונבים אחד מהשני, ואתה נותן לה במתנה את בגדי החורף שלך?"...

מסירות נפש עבור עזרה ליהודים[עריכה]

השופטים גזרו עליהם 25 שנה גלות ועבודות פרך בסיביר. זמן קצר לאחר מכן נשלחו לסיביר ברכבת אסירים. שני האחים הופרדו, ונשלחו לשני מחנות עבודה שונים. ר' יוסף נשלח למחנה בוורקוטה. במשך כל זמן ישיבתם נפגשו האחים רק פעמיים, פעם אחת ברשיון ופעם שניה הצליח ר' יוסף להתגנב למחנה, ובניסי ניסים לא ענשוהו על ‘חטא' זה.

כאשר היה צריך להפעיל את כוחו הרב כדי לסייע ליהודי, הוא לא היסס לרגע. פעם ראה גוי גדול מימדים מכה את אחד מבני משפחת חן החסידית שהיה במחנה. ר' יוסף לא חשב פעמיים, ובכוח נפילים שלח את אגרופו לפרצופו של אותו גוי, שהיה צריך לאסוף את שברי שיניו...

מעשה גבורה זה כמעט ועלה לר' יוסף בחייו: בשעת ערב מאוחרת, כאשר היה עסוק בעבודתו להסיק את תנוריהמחנה בגזרי עץ -הבחין בצל של שלושה אנשים עם סכינים בידיהם, מתקרבים לעברו. הוא הבין שאלו חבריו של אותו גוי, שמבקשים לנקום, ומיהר לעמוד מאחרי הדלת, עם כף הברזל בה הכניס את העצים לתנור. כאשר נכנסו השלושה, הפתיע אותם ר' יוסף בהנחיתו מכה אחת אפיים על פניהם. מעוצמת המכה, והחום העצום של הברזל הלוהט, התעוותו פניהם לבלי הכר. הם ברחו מהמקום כל עוד נפשם בם, כשהם צורחים מכאבי תופת. מאז המקרה ההוא, ידעו במחנה, שאבוי לו למי שיתעסק עם ר' יוסף.

בתקופת משפט הרופאים, כאשר פשטה השמועה ברוסיה שבתוכניתו של סטאלין לגרש ר"ל את יהודי רוסיה ולחסלם היל"ת -קרא לו מפקד המחנה לחדרו, ואמר לו: "הנה, עוד מעט אנחנו נגמור איתכם". ר' יוסף לא נבהל, ובביטחון גמור השיב: "עוד נראה את מי יגמרו..." כעבור חודשים אחדים הגיעה השמועה על מותו המסתורי של סטאלין, והמפקד ניגש אליו בהתפעלות ושאל: איך אתם היהודים יודעים כל פעם מה יקרה?...

מוחו הגאוני היה לו לעזר רב במחנה. ידיעותיו בכל תחומי החיים הקנו לו מעמד של כבוד במחנה, ואסירים רבים ראו בו סמכות שאפשר להתייעץ איתו. הוא היה אלוף במשחק ‘דומינו', וכאשר התקיימה תחרות במחנה, הוא זכה במקום ראשון. אחר-כך התקיימה תחרות בין כל המחנות באזור, ור' יוסף זכה בתואר ‘אלוף המחנות בדומינו'. תואר זה הקנה לו חשיבות בעיני מפקדי המחנה, וסייעו לו רבות בהסתדרותו במחנה.

למרות הכל, התנאים היו קשים בהרבה מכפי שהיו במחנה הקודם. אוכל כשר לא ניתן היה להשיג במחנה העבודה, ור' יוסף המשיך לשמור במסירות נפש מופלאה על המאכלים שנכנסו לפיו. אחד מידידיו החדשים במחנה, היה יהודי פולני שהתמחה בהרכבת שעונים. הוא קיבל חדר מיוחד במחנה, והיה לו שם תנור קטן. בתנור זה אפו השניים מצות לקראת חג הפסח.

ידידו הטוב ר' מולע פרוס ובניו ר' בערל ור' זושא שהתגוררו כבר בריגא, דאגו לשלוח לו חבילות אוכל מזינות.

השחרור[עריכה]

כעבור תשע שנים, בשנת תש"כ, שוחרר ר' יוסף בלחצם של גורמים ישראליים, זאת חלף עשרים וחמש השנים שנגזרו עליו. לחץ ישראלי זה אף הוא היה בגדר נס:

אחד האסירים ששהה עם ר' יוסף, היה יהודי בשם יוסף מילר. לאחר שהלה שוחרר, הצליח לקבל היתר יציאה לעלות לישראל. בארץ קיבל עבודה בלשכת הקשר - מחלקה שסייעה מטעם ממשלת ישראל ליהודי רוסיה. מר מילר שזכר את ידידו הנמק במחנה הסיבירי, החל ללחוץ במקומות המתאימים, וכך הופעל לחץ כבד עד השחרור.

[ידיד נוסף היה לר' יוסף במימסד הישראלי, והוא מר קופל סקופ, שהיה מראשי השב"כ בשנות השישים. לאחר שחרורו של ר' יוסף, עמדו השניים בקשר מכתבים רצוף. באחד המכתבים שנשמרו אצל ר' יוסף, מבקשו מר קופל לשלוח לו ספר תניא...].

בין כה וכה עלה ר' שמואל פרוס ארצה, ויוסף מילר מיהר להבריק על כך לר' שמואל פרוס. זה מיהר לשלוח את בנו ר' זושא אל הדואר המרכזי בתל אביב, והוא הבריק לרבי ולר' פרץ מוצ'קין, אביו של ר' יוסף, אודות שחרורו המהיר של ר' יוסף. זמן קצר קודם לכן שוחרר אחיו, ר' מול'ע מוצ'קין.

במשך שש השנים הבאות התגוררו השניים בטשקנט, אולם חייהם היו נטולי שלווה. כל העת חששו שמא הרוסים יתחרטו על שחרורם, ויאסרום מחדש. משום כך נדדו כל העת ממקום מגורים אחד למשנהו.

כל אותו זמן עקב הרבי אחרי מצבם של האחים ר' מולע ור' יוסף, כפי שניתן לראות גם במכתבים ששלח לאביהם ר' פרץ שהיה במונטריאל. הרבי בירך ועודד את משפחתו, והביע את שמחתו על כל בשורה טובה בהכנות לשיחרורם.

לאחר שנים רבות של סבל ומצוק, יצאו השניים מברית המועצות. יציאתם של השניים קשורה בהתערבות שיזם הרבי בעיסקת מזון שנחתמה בין קנדה לרוסיה, ומעשה שהיה כך היה:

ממשלת רוסיה פנתה בבקשה לממשלת קנדה לאפשר עיסקה לרכישת כמות גדולה של חיטה. כאשר נודע הדבר לרבי, הורה הרבי להרב לייבל קרמר, מנהל ישיבת תות"ל במונטריאל, להפעיל את השפעתו בקרב גורמים ממשלתיים בקנדה, שידרשו להוסיף סעיף בעיסקה אודות יציאתם של שני האחים מוצ'קין מברית המועצות. הלחץ עזר, ורוסיה הסכימה לשחרר את שני האחים.

האישור הגיע במהרה, ובשנת תשכ"ו יצאו השניים מרוסיה והגיעו לקנדה.

תוך זמן קצר נפגשו שני האחים עם אביהם הרב פרץ, והשמחה לא ניתנת לתיאור.

בואם של האחים למונטריאל, מילא את לב החסידים שמחה רבה, ובשבת הקרובה נערכה התוועדות גדולה בנוכחות כל אנ"ש והתמימים שבמונטריאל. השבת כונתה כ'שבת הגדול' והמשקה נשפך כמים...

במהלך ההתוועדות חזר ר' יוסף בעל-פה את המאמר ד"ה "וספרתם לכם", ואחר-כך סיפר שכאשר היה הולך עם אביו ברחובות לנינגרד בדרך לבית הכנסת, חזר אביו מאמרים בעל פה, ואלו נחקקו היטב בזכרונו.

לאחר זמן קצר זכו האחים להכנס אל הרבי ליחידות שארכה זמן רב. הרבי התעניין בין השאר במצב היהודים והיהדות בברית המועצות.

ביחידות נוספת אמר הרבי לר' יוסף, שהשנים בהן ישב בכלא הסובייטי -לא ייחשבו לו במניין שנות חייו!

זמן קצר אחר יציאתו, פגש ר' יוסף את ר' ניסן נעמינוב. במהלך הפגישה המרגשת, אמר לו ר' ניסן: מאז ששלחתי אותך לנסות לשחרר את ר' מולע פרוס -ניסיון נפל שהביא למאסרו של ר' יוסף -הרגשתי אחריות אישית, ולא עבר יום שלא חשבתי עליך והתפללתי למענך.

כשר' יוסף סיפר לבני ביתו על דבריו של ר' ניסן, הוא הוסיף: ור' ניסן לא מגזים!...

חתונתו[עריכה]

במשך כל השנים בהן חי בברית המועצות, לא יכול היה ר' יוסף למצוא שידוך של בת ישראל כשרה וצנועה, מה גם שבמשך שנים רבות עסק בהישרדותו. לאחר שיצא לחירות, בהיותו בגיל מבוגר, השתדך עם מרת חיה, בתו של החסיד הנודע הרב הגאון זלמן לייב אסטולין.

לפי הוראת הרבי מלך המשיח, התקיימה החתונה בכפר חב"ד, כאשר ידידו ר' שמואל פרוס עומד ומסייע בארגון החתונה. קבלת הפנים התקיימה בבית משפחת פרוס, ומשם בתהלוכה גדולה צעד קהל רב אל בית הכנסת המרכזי שם נערכה החתונה.

כאשר הובילו את ר' יוסף לחתונה, עמד מן הצד מר יוסף מילר שדאג לשחרורו, ובכה בכי של שמחה.

לאחר החתונה נסעו בני הזוג לניו-יורק, שם קבעו את מקום מגוריהם בשכונת קראון הייטס.

בשמחת תורה, כאשר הגיע לבית הכנסת וראה את הקהל העצום, ניצל את כוחו כדי להדחק ולהגיע קרוב יותר לרבי. למרות גילו המבוגר (הוא התקרב אז לשנתו החמישים) השתחל דרך החומה האנושית, ולפתע מצא עצמו עומד בדיוק מול הרבי. חיוך רחב ננסך על פניו של הרבי, והוא אמר לו משפט ברוסית, שתוכנו: "תתגלגל תתגלגל, ותהיה מנהיג".

בארצות הברית[עריכה]

לאחר שהתאקלם בארצות הברית, פתח ר' יוסף מפעל לאריגים, וההצלחה האירה לו פנים. את רוב הכסף הרב שהרוויח מעסקיו, היה מחלק לצדקה.

בהתנהגותו בעסקיו גרם לקידוש שם שמיים. אפילו הגויים שהיו עובדים איתו הבינו שמדובר באדם מיוחד. אחד הסוכנים שעמד איתו בקשרי מסחר, סח פעם לר' שלום בער דריזין: 'מוצ'קין הזה, הוא אישיות מיוחדת. לא אדם רגיל. בהנהגותיו הוא נראה כמו בריאה מיוחדת של אלוקים'...

בי"א אלול תשס"ג נפטר ר' יוסף והוא בן 83 שנים - שנים של מסירות נפש עבור תורה ומצוות, שנים של עזרה וסיוע לזולת.