חיים חזקיהו מדיני

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב חיים חזקיה מדיני

רבי חיים חזקיה מדיני, (נולד בירושלים בז' בחשוון ה'תקצ"ג, נפטר ונקבר בחברון בכ"ד בכסלו ה'תרס"ה), לעתים מכונה החח"מ. מחבר הספר שדי חמד, רבה של העיר קרסו-בזאר (בילוהירסק) שבחצי האי קרים ושל חברון.

תולדות חיים[עריכה]

רב חיים חזקיהו נולד בירושלים, לר' אליהו רפאל מדיני, בן למשפחה וותיקה בירושלים, הוסמך להוראה כבר בגיל 13. עקב קשיים כלכליים היגר לקושטא (איסטנבול) ונתמנה לדיין. בשנת תרכ"ו נקרא להיות הרב הראשי בעיר קרסו-בזאר בקרים ברוסיה לקהילת קרימצ'קים - קהילה יהודית עתיקה בחצי האי קרים ודוברי הטטרית. התפרסם מאוד באזור ונערץ גם על ידי נוצרים ומוסלמים מקומיים. שם החל בחיבורו האנציקלופדי "שדי חמד". בהיותו בקרים חלה במחלה סופנית בשנת תרל"ח, וכסגולה לרפואתו הוסיפו לו את השם "חיים".

שמו הלך למרחוק, ורבים פנו אליו בשאלות מגלויות רחוקות. וכך הוא מעיד על כך: "רבו טרדותי למעלה ראש לא במילי דמתא בלבד כי רובם באו מעלמא מכל קצווי ארץ ואינם רחוקים זה בכה וזה בכה בעניינים במינים ממינים שונים".

בי"ט בתמוז תרנ"ט שב לארץ ישראל, לאחר כשלושים ושלש שנה ברבנות בקרים. בתחילה ישב בירושלים למשך שנתיים, ואחר-כך נתמנה לרב הראשי בחברון, ושימש שם כרב עד יום פטירתו. בהגיעו לעיר פתח ישיבה בבית רומנו, ובה סיים את כתיבת האנציקלופדיה התלמודית הגדולה "שדי חמד". מינה את הרב מנחם מענדל נאה כראש הישיבה. היה בקשר ידידותי נפשי עמוק עם ראשי חב"ד בחברון: הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב והרב מנחם מענדל נאה]]. ואילו הרב אברהם חיים נאה בשנות ילדותו התחבב עליו, והיה בן בית בביתו.

הרב מדיני קרא להרחבת הקהילות היהודיות בארץ: "עושו חושו להושיט יד למפעל הקדוש הזה - ישוב ארץ ישראל ואם ראשיתו עוד מצער, אחריתו ישגה אי"ה מאוד ובגלל זה נזכה לחזות ולחדות בגאולה האמיתית".

הרב מדיני היה מכובד מאוד בין הערבים, שחשבוהו לאיש אלוהים בשל מראהו הנאה, וזקנו שהיה יורד על-פי מדותיו והגיע, יש אומרים, עד ברכיו. כאשר הובא לקבורה בבית העלמין היהודי העתיק בחברון, ליווהו גם ערבים רבים ביראת כבוד, ובלילה שלאחר הקבורה, התגנבו לבית הקברות, חפרו בקברו ורצו לפנותו לחצר מסגד סמוך. הדבר נתגלה, והקהילה היהודית הציבה שומרים לשמור במקום, במשך תקופה ארוכה. צוואתו המפורטת נדפסה בראש החלק הארבע-עשר של ה"שדי חמד".

על שמו בי"ס יסודי ממלכתי-דתי במעלה אדומים, ורחובות בערי הארץ.

הערכת פועלו[עריכה]

הרבי, העריך מאוד את שיטתו של הרב מדיני, והאיץ בחסידיו ללמוד ב'שדי חמד', ולהוציאו מחדש במהדורה מפוארת.

הרבי כתב על הרב מדיני כי "עוד בשחר טל ילדותו הצטיין בכשרונותיו הנשגבים, בהתמדתו הגדולה ובבקיאותו הנפלאה. בילדותו יצק מים על יד חכמים ורבנים מפורסמים... כל מעייניו היו תמיד בלימודיו ובספריו.. וישם לילות כימים לשקוד על דלתי התורה והעבודה. לבד שהיה נותן שיעורים פרטיים בתורה, וימלא כרסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וגם מחכמת הנסתר לא הניח ידו. וכאשר הניח לו ה' מסביב, שם ליבו להחל הבניין הנהדר אשר שאף אליו תמיד - לחבר אנציקלופדיה של הלכה, ופרי עמלו הרב היה ספרו הגדול והמפורסם 'שדי חמד', שרוב חלקיו יצאו-לאור עוד בחיי המחבר (מהם בכמה מהדורות) ומקצתם אחרי פטירתו".

עוד כותב הרבי כי "בספרו זה שם לו המחבר למטרה להמציא למעיין בו כל דין והלכה (וגם כמה עניינים באגדה) על שורשיהם, יסודותיהם וענפיהם מהתלמוד ועד אחרון שבאחרונים, מסודר במשא ומתן ושקלא וטריא עם המקורות שמהם שאב אוצר ידיעותיו ופסקי דיניו. הספר 'שדי חמד' נתחבב ונתפרסם בכל המדינות, והרב המחבר נעשה כשולחני מפורסם ונאמן, אשר אליו הריצו שאלות ותשובות מכל קצווי תבל בבקשה לחוות דעתו המכרעת. גדולי עשירי רוסיא... העניקו לו ממיטב ספריהם בספרות התלמודית... והרב חיים-חזקיהו מדיני הרבה תורה ותושיה לשכלל חיבורו ככל האפשר".

חוקר תולדות גדולי ישראל, הרב ד"ר יצחק אלפסי כותב כי "בפי העם הוא נקרא החח"ם ובפי כל לומדי תורה ה"שדי חמד". יושב לו רב בקראסובזאר בחצי האי קרים, ובה קהילות של קרימצ'קאים ואשכנזים ומצודתו פרושה על כל רחבי העולם התורני, האשכנזי והספרדי ומכל עבר פונים אליו בשאלות בהלכה ובבקשות להסכמה, כעדות עצמו ש"מדי שבוע בשבוע יביא הבי-דואר טומוס מכתבים מינים ממינים שונים".

ספרייתו[עריכה]

כשעלה לארץ ישראל נשאר חלק גדול מספרייתו בעיר קרסנובזר שבקרים, ובזמן שהיה ר' פרץ מוצ'קין בסימפרופל שבקרים ביקש ממנו הרבי הריי"צ לנסות למצוא את הספרים ולרוכשם עבור ספרייתו.

לפועל כאשר הגיע לקרסנובזר נודע לו שהספרים הוחרמו על ידי שלטונות הקומוניסטים והינם נמצאים בספריה העירונית. נסיונו למצוא את הספרים ולרוכשם כשל עקב מעקב של סוכני הבולשת. לבסוף נרכשו הספרים על ידי ר' אהרן משה פרדין והוא שלחם לרבי, אך הוא נעצר על עוון זה ונשפט לעשר שנות גלות.

הספרים האלה הינם חלק מאוסף שניאורסון שבספריית לנין. כאשר ניסו להוציא את הספרים משם היתה אחת הטענות של השלטונות ברוסיה אשר ספרים אלה אינם שייכים לרבי שכן הם מוחתמים בחותמת הספריה בקרסנובזר[1].

הדפסת ספרו[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שדי חמד

הרבי הדפיס את ספריו של השדי חמד, בשליחות חותנו אדמו"ר הריי"צ[2] שרצה בכך כיון שמלקט הרבה מפסקי האחרונים (מסוף שנות הרי"שים).

במכתב משנת תש"ח[3] אנו מוצאים מכתב מהרבי: כ"ק מו"ח הרבי רוצה להדפיס את כל השדי חמד בנייר וכריכה היותר יפים, ומטובו לחקור ולהודיע האפשריות והמחירים בזה.

כשנה לאחר מכן חוזר הרבי וכותב שם כרך ג',[4]: מאנשי אונגארן הדפיסו עתה כמה מחלקי השדי חמד כמו שנדפס מאז, עתה נגשנו להו"ל הוצאה חדשה בכמה שינוים לשלמות הענין הננו מחפשים גוף כת"י החח"מ ז"ל (לאו דוקא מהשד"ח גופא) עלים אחדים לכה"פ פרטים אדותו, נוסף על הנדפס בשד"ח, תמונתו (זולת זו הנדפסת באוצר ישראל) וכיו"ב, ובטח יוכל לעזרני בזה כי בסוף ימיו הרי עלה החח"מ ז"ל לארץ הקודש ת"ו, ות"ח מראש. והענין נחפז מפני כמה תנאים פה.

ספריו[עריכה]

  • "מכתב לחזקיהו" חדושים ושו"ת (איזמיר, ה'תרכ"ה 1865)
  • "אור לי" שו"ת (איזמיר תרל"א 1871) - לזכר בנו היחיד שמת בחייו. הספר נדפס בעילום שם.
  • "שדי חמד" פסקים וחידושים וכללים בערכין בסדר א"ב, בשמונה-עשר כרכים. הספר "שדי חמד" הוא מהפופולריים ביותר בספרות התורנית ולמרות היותו רב ממדים, נדפס בכמה וכמה מהדורות. הספר "שדי חמד" הוא מעין אנציקלופדיה המרכז תשובות להלכה יומיומית ומשלב בעיות אקטואליות שעמדו על הפרק. הספר מרכז את תשובותיהם של חכמי אשכנז וחכמי ספרד לפי סדר אלפביתי, מה שלא היה קיים קודם לכן. בעל שדי חמד מאריך מאוד, הספר נעשה במהדורות שונות, והרוצה למצוא ערך צריך לחפשו בחלקים שונים. למעט הספר "פחד יצחק" שנכתב 300 שנה קודם לכן, השדי חמד הוא חלוץ בשדה האנציקלופדיות היהודיות.
  • "פקועות שדה" (ירושלים ה'תר"ס 1900) תוספת ל"שדי חמד".

בקרים הדפיס גם "בקשות" ו"נעים זמירות".

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ספריו באתרHebrewBooks

אודותיו

מקורות[עריכה]

אגרות קודש כרך ז

הערות שוליים

  1. אלה תולדות פרץ.
  2. ראה סקירה על הדפסת הספר בספר "הוצאת ספרים קה"ת" עמ' 100-111.
  3. אגרות קודש להרבי, כרך ב', ע' שמח
  4. עמ' תקיג