חושך

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"מעט אור דוחה הרבה חושך" - הדלקה המרכזית של החנוכיה הגדולה באוקראינה, תשע"ה

החושך - היפך האור, מסמל את היפך הקדושה. החושך הינו גם כינוי לשלש קליפות הטמאות ולרע. זמן הגלות מהווה תקופה של חושך, ככתוב: "כי הנה החושך יכסה ארץ".

מהות החושך[עריכה]

ישנה מחלוקת בין גדולי ישראל במהות החושך, האם הוא רק מצב המתקיים בהעדר אור,[1] או שהוא מהות ובריאה כלשעצמה,[2] וכמאמר: יוצר אור ובורא חושך. הרבי הכריע כדעה השניה, והוסיף כי בעומק הענין הדעה השניה אינה חולקת על הדעה הראשונה, אלא מוסיפה עליה[3].

סדר הבריאה[עריכה]

והנה לפי הדעה הראשונה, שהחושך אינו מציאות קיימת אלא רק חוסר והעדר מציאות ממשית של האור, וכדוגמת החיים לעומת המות, שהחיים הם מציאות קיימת, ואילו המות אינו אלא העדר החיים. אם כן כדי שיהיה מצב של חושך, צריך להברא תחילה האור, ובמקום שהוא מסולק - קיים מצב של חושך. וכל עוד לא נברא האור, ולא קיים מושג הנקרא אור, הרי ממילא לא קיים גם מושג הנקרא חושך - העדר האור.

אבל לפי הדעה הב' שהחושך הוא בריאה בפני עצמה ואינו רק העדר האור, הרי יכול להיות מציאות החושך גם בלא אור שיוקדם לו, ויכול להיות שהחושך יוקדם לאור.

ואכן כך אמרו חז"ל, שסדר הבריאה היא "ברישא חשוכא והדר נהורא", וכמו שכתוב: "וחושך על פני תהום", וזה נאמר בטרם נברא האור על ידי דיבורו יתברך - יהי אור - שניהם כאחד.

ועל פי תורת החסידות הנה האמת היא כהדעה הב' שהחושך הוא בריאה בפני עצמה דכתיב: "יוצר אור ובורא חושך", הרי שהחושך הוא בריאה, וכן מובן ממאמר רז"ל: "... שהיו אור וחושך משתמשין בערבוביא", מכאן שהחושך הוא בריאה, דאם החושך הוא רק העדר האור איך היו משתמשין בערבוביא.

שתי הדעות הנ"ל על אף שהן מחולקות זו מזו, מכל מקום - בעומק הענין אינן סותרות זו את זו, וכמבואר בחסידות שהדעה הב' לא זו בלבד שאינה חולקת על הדעה הא' - הטוענת שהחושך אינו אלא העדר מציאות (האור), אלא מוסיפה על הדעה הזאת, והכונה בזה, שאם כי החושך הוא אכן - העדר מציאות (האור), אבל עם זאת הוא בריאה שברא ה'. כלומר; ה' נתן תוקף של מציאות בריאה קיימת, לדבר שבאמת הוא העדר מציאות. נמצא שהחושך הוא מציאות של העדר.

ואף על פי שאין אנו מסוגלים להבין כיצד אפשר שהעדר יהיה מציאות, שהרי הם הפכים - ואיך יתכנו שני הפכים כאחד...?! אלא משום שהקב"ה - כל-יכול, והוא נמנע הנמנעות, ומצד שלימותו יש בו כח הבלתי גבול עם כח הגבול כאחד, והם נמצאים בו בבחינת יכולת אחת, ולא כשני כוחות נפרדים ח"ו, לכן אפשר שיברא ממנו מציאות של חושך אשר בעצם מהותו האמיתית הוא אור, ואין החושך לכשלעצמו - מציאות אמת.

יתרון האור מן החושך[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יתרון האור מן החושך

ועל פי זה מובן מדוע קיים "יתרון האור מן החושך", והיתרון הוא - שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. כי האור הוא מציאות עצמית מצד עצמו, ואילו החושך כחושך אינו מציאות עצמית, אלא שה' נותן לו כח להראות כמציאות, ולכן הוא מתבטל בפני מציאות האור בדרך ממילא.

ככל הדברים הנ"ל בגשמיות, כך הוא גם ברוחניות. הקדושה הוא בבחינת אור וחיים, ואילו הקליפה היא בבחינת חושך - העדר החיים, וכמו שכתוב "ה' אלקים אמת הוא אלקים חיים" וכן כתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע".

וכל מציאות הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' - בהגלות ניגלות עליהם אור הקדושה, כדכתיב "כל הגוים כאין נגדו וגו'" וכתיב "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו'" וכתיב "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'" וכתיב "הרים כדונג נמסו".

ולא זו בלבד, אלא מצד היותם מציאות נברא, וכנ"ל שהם מציאות של העדר המציאות, הנה תכלית עבודת ה' היא לא רק לדחות ולבטל את הרע, אלא אף להפוך אותם למציאות של קדושה, שבזה תתגלה האמת שבהם, שאינה מציאות של קליפה - העלם ושקר, אלא מציאותם האמיתית היא ביטולם והתכללותם בקדושה[4]

במכת חושך ניתן היה למשש את החושך - "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ".[5]

ההתעסקות עם החושך[עריכה]

בתורת החסידות מבואר, בשונה משיטות אחרות (כשיטת המוסר), שעבודת ה' בתיקון המידות היא לא בהתעסקות ישירה עם החושך - סור מרע, אלא התמקדות בהוספה באור ובטוב - ועשה טוב. ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

הסיבה לכך היא כי ישנו חשש שבעצם ההתעסקות בדברים שליליים, יכול להגרם נזק. לדוגמא, אדם המוציא את האשפה מביתו, יתכן ויתלכלך בשעת מעשה. מה שאין כן בהוספת אור, החושך בטל מאליו. לדוגמא, בהדלקת נר בחדר חשוך, החושך נעלם מאליו ללא כל מחשבה והתעסקות בו.

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. רס"ג בספר האמונות ודעות מ"א. מו"נ חלק ג' פ"י והביאו הרמב"ן (שמות ד, יא). ועיין גם כן זח"א רסג, א.
  2. שמו"ר פט"ו כב. לקח טוב בראשית בתתלתו. חזקוני בראשית א, ב. חדא"ג מהרש"א תמיד לב, א. וראה גם כן ירושלמי כרכות פ"ח ה"ו.
  3. (ד"ה ויקח ה"א משנת תרצ"א - בקצור לשון קצת. ועיי"ש הביאור בסדר ההשתלשלות ובעבודה. וראה גם כן שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ז).
  4. תניא י"ט, ד"ה ויקח ה"א את האדם תרצ"ה, בשעה שהקדימו תער"ב א'שי-ג, ספר המאמרים תרע"ח יז יח.
    (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות").
  5. מדרש, מובא ברש"י שמות י, כא.