חופה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.jpg ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

המעבר שבין קידושי האשה לנישואיה נעשה בחופה, ומושלם בכניסת החתן והכלה ל"חדר ייחוד".

במעמד החופה פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי עמודים (החופה), ומוליכים את החתן אליה כשפניו לצד המזרח, נהוג לערוך את החופה בשעות הערב, לאחר השקיעה או ממש לפניה. למנהגנו[1] החופה הינה דווקא תחת כיפת השמים, וזהו סימן לפרו ורבו "ככוכבי השמיים לרוב"[2].


המצווה[עריכה]

בתורה לא מצינו התייחסות מפורשת לעשיית חופה קודם שישא ארוס את מאורסתו, רק נאמר "ומי אשר ארש אשה ולא לקחה"[3] שזו היא הקיחה של הנישואין. ומעיקר הדין אם בא עליה לשם נישואין, הרי היא נשואה.

אלא שאין דרך בני ישראל לעשות הביאה בפירסום, אלא יש עדים לייחוד זה, וגם אם נאמר שאין צריך עדים לזה, מ"מ יהיה זה בפירסום, מאחר וצריך לברך קודם הנישואין ולסמוך לזה שבע ברכות. לכן קבעו רז"ל שהחופה תהיה במקום הנישואין, ומעולם היה כך וגם בזמן הנביאים כדכתיב "כחתן יוצא מחופתו"[4] ו"כלה מחופתה"[5], ובוודאי שכן הנהיג משה רבינו את ישראל[6].

מקום החופה[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

נוהגים שהחופה תהיה דווקא תחת כיפת השמיים.

כזכר לחורבן בית המקדש יש שנוהגים לתת אפר בראש החתן במקום הנחת התפילין - "אפר תחת פאר".

למנהגנו שתי האמהות והשושבינות (ולמנהג אחר: שני הורי הכלה) מוליכות את הכלה לקראת החתן. יש שנוהגים שהכלה סובבת את החתן שלוש או שבע הקפות מתחת לחופה, לקיים את "נקבה תסובב גבר". אחר כך, הכלה נעמדת לימינו של החתן והרב המקדש עומד כשפניו למזרח.

מְסַדר הקידושין מברך שתי ברכות: ברכה על כוס יין או מיץ ענבים ("בורא פרי הגפן"), וברכה על מצוות הקידושין המכונה ברכת אירוסין. נוסח הברכה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותינו וצִוָנו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". הרב נותן לחתן לשתות מהכוס, ואז מעבירים את הכוס לאם הכלה שנותנת לכלה לשתות מהכוס.

החתן פונה לכלה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה. עדי הקידושין חייבים לראות את שלב נתינת הטבעת, אחרת המעשה לא תקף, ויש לחזור עליו. נהוג שלאחר נתינת הטבעת אומר הקהל: "מקודשת! מקודשת!".

השלב הבא הוא מתן הכתובה. לפני מתן הכתובה נהוג שהרב, או אדם אחר, קורא את הכתובה בקול, ולעיתים אף מתרגם אותה מארמית, על מנת שהציבור יבין את הכתוב. כיום, במקומות רבים נוהגים לקצר ולקרוא רק חלק מן הכתובה. החתן מוסר לכלה את הכתובה, והעדים מאשרים בחתימת ידם כי ראו את המסירה. רבים נוהגים שהעדים חותמים לפני החופה על שטר הכתובה.

אחרי נתינת הכתובה מברכים שבע ברכות על כוס יין. נותנים לחתן לשתות, והוא עצמו נותן לכלה לשתות מהכוס.

לבסוף, שובר החתן כוס זכוכית לזכר חורבן בית המקדש, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים, קל"ז, ה'-ו'). למרות שהמנהג נועד להיות רגע רציני לזכר החורבן, במשך הדורות נהפכה שבירת הכוס לנקודת שיא בטקס, שבה מכריזים "מזל טוב" ופוצחים בשירה.

בחסידות[עריכה]

מנהגנו[עריכה]

שעת החופה זהו זמן מאוד קדוש, בו מגיעים הנשמות של הורי וסבי החתן והכלה, (ורבותינו נשיאינו(?)) ומנגנים את ניגון ארבע בבות, מאחר ולחתן ביום חופתו נמחלים כל עוונותיו, אזי בשעת החופה, שהיא זמן נעלה ביותר, יש הנוהגים לבקש מהחתן שיתפלל עבור יקיריהם, אמנם זה זמן מיוחד בו החתן מבקש שהקב"ה כי יצליח להקים בית בישראל ושיהיה בניין עדי עד. בשעת החופה החתן לובש בגדים חדשים בלבד, ופורם את כל הקשרים שיש בבגדיו.

הערות שוליים

  1. אגרות קודש חלק י"ט, עמוד תיג.
  2. דברים א, י. כך פסק הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר, סא, א.
  3. דברים כ, ז.
  4. תהילים יט, ו.
  5. יואל ב, טז.
  6. ערוך השולחן נה, יד.