חב"דפדיה:ספר התניא/ליקוטי אמרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר התניא
דף השער והקדמה ליקוטי אמרים שער היחוד והאמונה אגרת התשובה אגרת הקודש קונטרס אחרון
ליקוטי אמרים
ליקוטי אמרים - פרק א' פרק א תניא [בסוף פרק ג' דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פרק ב'] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות חס ושלום. אך הענין כי הנה מצינו בגמרא ה' חלוקות. צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו ובינוני. ופירשו בגמרא צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור וברעיא מהימנא פרשת משפטים פירשו צדיק ורע לו שהרע שבו כפוף לטוב וכו' ובגמרא סוף פרק ט' דברכות צדיקים יצר טוב שופטן כו' רשעים יצר הרע שופטן בינונים זה וזה שופטן וכו' אמר רבה כגון אנא בינוני אמר לו אביי לא שביק מר חיי לכל בריה וכו' ולהבין כל זה באר היטב וגם להבין מה שאמר איוב [בבא בתרא פרק א'] רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים כו' והא צדיק ורשע לא קאמר. וגם להבין מהות מדרגת הבינוני שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות שאם כן איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא עד שאפילו מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו ואיך היה יכול לטעות במחצה עונות חס ושלום. ועוד שהרי בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור [ואם אחר כך עשה תשובה נקרא צדיק גמור] ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע כדאיתא בפרק ב' דיבמות ובפרק קמא דנדה ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע [בפרק ו' דשבועות] וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שעליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו' ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן ואם כן על כורחך הבינוני אין בו אפילו עון ביטול תורה ומשום הכי טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני*
הגהה
*(ומה שכתוב בזוהר חלק ג' דף רל"א כל שממועטין עונותיו וכו' היא שאלת רב המנונא לאליהו אבל לפי תשובת אליהו שם הפירוש צדיק ורע לו הוא כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשה משפטים דלעיל ושבעים פנים לתורה):
והא דאמרינן בעלמא דמחצה על מחצה מקרי בינוני ורוב זכיות מקרי צדיק הוא שם המושאל לענין שכר ועונש לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים אמרו רבותינו זכרונם לברכה צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו אף שזכיותיו מרובים על עונותיו אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמו שכתוב וצדיק יסוד עולם:

אך ביאור הענין על פי מה שכתב הרב חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חיים באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע:

מה שאין כן נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פרק ג' וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין וכדאיתא בגמרא על פסוק וחסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו':

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ב' פרק ב ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמו שנאמר בזוהר "מאן דנפח מתוכיה נפח" פירוש מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח:

כך על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה כדכתיב בני בכורי ישראל בנים אתם לה' אלהיכם פירוש כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו אחד וכמו שכתב הרמב"ם*

הגהה
*והודו לו חכמי הקבלה כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד התלבשות אור אין סוף ברוך הוא על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילות אך לא למעלה מהאצילות וכמו שכתוב במקום אחר שאין סוף ברוך הוא מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחינת חב"ד עד שמהות ובחינת חב"ד נחשבת כעשייה גופניית אצלו יתברך כמו שכתוב "כולם בחכמה עשית":
שהוא המדע והוא היודע כו' ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו' כדכתיב החקר אלוה תמצא וכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו ע"ה על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא שהם בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארצות וכן נפשות לגבי נפשות כי כל נפש כלולה מנפש רוח ונשמה מכל מקום שרש כל הנפש רוח ונשמה כולם מראש כל המדריגות עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים נמשך ממוח העליון שהיא חכמה עילאה כביכול כמשל הבן הנמשך ממוח האב שאפילו צפרני רגליו נתהוו מטפה זו ממש על ידי שהייתה תשעה חדשים בבטן האם וירדה ממדרגה למדרגה להשתנות ולהתהוות ממנה צפרנים ועם כל זה עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה ועצמותה הראשון שהיתה טפת מוח האב וגם עכשיו בבן יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש כדאיתא בגמ' [נדה שם] לובן שממנו גידים ועצמות וצפרנים [וכמו שכתוב בעץ חיים שער החשמל בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן שהיו צפרנים מבחינת מוח תבונה] וככה ממש כביכול בשרש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה בירידתו ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות העולמות אצילות בריאה יצירה עשייה מחכמתו יתברך כדכתיב כולם בחכמה עשית נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך ועם כל זה עודינה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון שהיא המשכת חכמה עילאה כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם:

ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ולדבקה בו שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא יתברך וחכמתו אחד והוא המדע כו' [והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי חכמים] ומה שכתוב בזהר ובזהר חדש שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דווקא משאין כן בני עמי הארץ כו' היינו משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו וכל המצות שעושה הכל על ידי אותו הלבוש כו' ואפילו השפע שנותנים לו מן השמים הכל על ידי לבוש זה ואם יקדש את עצמו ימשיך לבוש קדוש לנשמת בנו ואפילו היא נשמה גדולה צריכה לקידוש אביו כו' אבל הנשמה עצמה הנה לפעמים נשמת אדם גבוה לאין קץ בא להיות בנו של אדם נבזה ושפל כו' כמו שכתב האר"י ז"ל כל זה בליקוטי תורה פ' וירא ובטעמי מצות פ' בראשית:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ג' פרק ג והנה כל בחינת ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחינות כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פירוש חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד:

וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא והיא כלות הנפש כדכתיב "נכספה וגם כלתה נפשי" וגו' וכתיב "צמאה נפשי לאלהים" וגו' וכתיב "צמאה לך נפשי" וגו' והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית וכמ"ש הטבעיים וכך הוא בעץ חיים שיסוד האש הוא בלב ומקור המים והליחות מהמוח וכמו שנאמר בעץ חיים שער נ' שהיא בחינת חכמה שנקרא מים שבנפש האלהית ושאר המדות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן כמו שמבואר במקום אחר. והדעת הוא מלשון "והאדם ידע את חוה" והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק ב[[גדולת ה'|גדולת אין סוף ברוך הוא]] ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ד' פרק ד ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה ובפרטות בחינת חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה. והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצות עשה וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול כמו שמבואר במקום אחר והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה. או יראה פנימית מזו שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו כל תועבת ה' אשר שנא הם הקליפות וסטרא אחרא אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצות לא תעשה. והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן כמו שנאמר בזהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד פירוש דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד כי הוא היודע והוא המדע וכו' כמו שאיתא לעיל בשם הרמב"ם. ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכן ברצונו וחכמתו כדכתיב "אין חקר לתבונתו" וכתיב "החקר אלוה תמצא" וכתיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" הנה על זה אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ואפילו בחינת דבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן ומאחר שהתורה ומצותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה כמו שנאמר "צורי אחסה בו" וכתיב "כצנה רצון תעטרנו" שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצותיה. ולכן אמרו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא בהן [1] ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך דרך משל שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמו שנאמר "וימינו תחבקני" שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחינת חסד ומים:

הערות שוליים

  1. בכ"י ליתא תיבת בהן
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ה' פרק ה ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו'. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו דרך משל כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפילו על מצות התלויות בדבור ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור כי על ידי כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחיה ויתקיים כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה וזהו שנאמר "ותורתך בתוך מעי" וכמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ד פ"ג שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצות והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה וכמו שנאמר בזהר ויקהל דף ר"י ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה איש כפי שכלו כמו שנאמר בפרי עץ חיים [והמזון היא בחינת אור פנימי והלבושים בחינת מקיפים ולכן אמרו רז"ל שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות לפי שהמצות הן לבושים לבד והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת שמתלבש בה בעיונה ולימודה וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור שהבל הדבור נעשה בחינת אור מקיף כמו שנאמר בפרי עץ חיים]: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ו' פרק ו והנה זה לעומת זה עשה אלהים כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם. וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים וכן בהתפארות ושאר מדות ועשר בחינות אלו הטמאות כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה הרי מחשבתו שבמוחו ודבורו שבפיו וכח המעשיי שבידיו ושאר איבריו נקראים לבושי מסאבו לעשר בחינות אלו הטמאות שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש אשר הכל הבל ורעות רוח וכמו שנאמר בזהר בשלח שהן תבירו דרוחא כו' וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו שזהו פירוש לשון סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו צד הקדושה וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך בין בפועל ממש כמלאכים עליונים בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה כו' וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת פנימית הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה אלא מבחינת אחוריים שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עלה ועלול וצמצומים רבים עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא ולכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו כמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ב סוף פ"ד*:
הגהה
*עם היות בתוכו עשר ספירות דעשיה דקדושה וכמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ג ובתוך עשר ספירות דעשיה אלו הן עשר ספירות דיצירה ובתוכן עשר ספירות דבריאה ובתוכן עשר ספירות דאצילות שבתוכן אור אין סוף ברוך הוא ונמצא אור אין סוף ברוך הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה על ידי התלבשותו בעשר ספירות דארבע עולמות אבי"ע כמו שנאמר בעץ חיים שער מ"ז פ"ב ובספר גלגולים פרק כ':
אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות זו למטה מזו המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהם טוב כלל ונקראו במרכבת יחזקאל "רוח סערה וענן גדול" וגו' ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גלולים וקיום גופם ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה וכלאי הכרם כו' וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פ"ו וכן קיום וחיות כל ה[[מעשה דבור ומחשבה]] של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן ככמו שכתוב שם סוף פ"ה:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ז' פרק ז אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עולם הזה שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל כמו שכתוב לעיל] והיא בחינה ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות [כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא כו' או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויום טוב אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה' רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר כמו שיתבאר לקמן מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח כמו שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה' בתכלית ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים כמאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו' ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו אבל תשובה שלא מאהבה זו אף שהיא תשובה נכונה וה' יסלח לו מכל מקום לא נעשו לו כזכיות ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המות לנצח. אך החיות שבטפות זרע שיצאו ממנו לבטלה אף שירדה ונכללה בשלש קליפות הטמאות הרי זו עולה משם בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה כנודע מהאר"י ז"ל ומרומז בגמרא כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו' להרוג גופות החיצונים שנעשו לבוש לחיות שבטפות ועולה החיות מהם כידוע ליודעי חן. ולכן לא הוזכר עון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות אף שחמור מהן וגדול עונו בבחינת הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות רק שבביאות אסורות מוסיף כח וחיות בקליפה טמאה ביותר עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה*:
הגהה
*(מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה מה שאין כן בזרע לבטלה שאין שם בחינת נוקבא דקליפה רק שכחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטפות כידוע ליודעי חן)
אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכיות ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממזר שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ח' פרק ח ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות ואפילו הוא איסור דרבנן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו' ולכן גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין שהוא יצר הרע של אומות עובדי גילולים שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו הוא שד משדין יהודאין לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש. ועל דברים בטלים בהיתר כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נ"ט. אבל לדיבורים אסורים כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש רק צריכה לירד לגיהנם. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה מחמת עצלות בגיהנם של שלג כמבואר במקום אחר וכן העוסק בחכמות אומות עובדי גלולים בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות עובדי גלולים על טומאת דברים בטלים שאינו מלביש ומטמא רק המדות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל ולא בחינת חב"ד שבנפשו מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. מה שאין כן בחכמת האומות עובדי גלולים הוא מלביש ומטמא בחינת חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו שנפלו שמה בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי חן אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ט' פרק ט והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב "כי הדם הוא הנפש" ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם וכמו שנאמר "לב חכם לימינו" והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית כמבואר במקום אחר וכן שאר מדות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין. אך הנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ" כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה ושלוש לבושיה הנזכר לעיל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין סוף ברוך הוא בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לסטרא אחרא יסוד המים הרעים שבה שהיא התאוה שמקליפת נוגה לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה' כמו שכתוב "בכל לבבך" בשני יצריך והיינו שיעלה ויבא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא והענג הוא במוח חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו והוא בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלהית המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית שמהם באו תאות תענוגי עולם הזה מתחלה וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזהר שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם וכן שאר כל המדות שבלב שהן ענפי היראה והאהבה יהיו לה' לבדו וכל כח הדבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של נפש האלהית לבדה שהן מחשבת ה' ותורתו להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגירסא וכח המעשיי שבידים ושאר רמ"ח אבריו יהיה במעשה המצות לבד שהוא לבוש השלישי של נפש האלהית אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזוהר הקדוש: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י' פרק י והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי כמו שנאמר "ובערת הרע מקרבך" ואין הרע נהפך לטוב ממש נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו דהיינו שיש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי אבל באמת אלו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו היה נהפך לטוב ממש. וביאור הענין כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב ולכן נקרא צדיק וטוב לו הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא וכל מה שהוא מהסטרא אחרא הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל כי הם זה לעומת זה כדכתיב "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי" וגו' וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה. וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית, וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית ע"כ נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל ולכן לא נהפך לטוב ממש מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב ולכן נקרא צדיק ורע כפוף ובטל לו. ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור. והנה מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות בענין בחינת מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים, ובענין ביטולו במיעוטו בששים על דרך משל או באלף ורבבה וכיוצא על דרך משל, והן הם בחינת צדיקים הרבים שבכל הדורות כדאיתא בגמרא דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמיה הקב"ה אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י "ראיתי בני עליה והם מועטים" כו' שלכן נקראים בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה כדאיתא בזהר בהקדמה שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל רבי שמעון בן יוחאי שמע קלא נפיק ואמר מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו':

ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה' כמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" וכמו שמבואר במקום אחר אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים וכמו שנאמר ברעיא מהימנא פרשת תצא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו' וכמו שמבואר במקום אחר. [ושניהם עולים בקנה אחד כי על ידי הבירורים שמבררים מנוגה מעלים מיין נוקבין ונעשים יחודים עליונים להוריד מיין דכורין שהם הם מימי החסדים שבכל מצוה ומצוה מרמ"ח מצות עשה שכולן הן בחינת חסדים ומיין דכורין דהיינו המשכת קדושת אלהותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים כמו שמבואר במקום אחר]:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"א פרק יא וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהית שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער ואף גם זאת אינו בתמידות ולא תדיר לפרקים קרובים אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב וכובש את העיר קטנה הוא הגוף אך לא כולו אלא מקצתו לבד שיהיה סר למשמעתו ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו אחד משלשה לבושיה הנ"ל דהיינו או במעשה לבד לעשות עבירות קלות ולא חמורות ח"ו או בדיבור לבד לדבר אבק לשון הרע וליצנות וכהאי גוונא או במחשבה לבד הרהורי עבירה הקשים מעבירה וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם שעובר על אזהרת התורה "ונשמרת מכל דבר רע" שלא יהרהר ביום כו' או שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה כדתנן באבות "הניעור בלילה" כו' "ומפנה לבו" כו' שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן נקרא רשע בעת ההיא שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו ואחר כך גובר בו הטוב שבנפשו האלהית ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מה' וה' יסלח לו אם שב בתשובה הראויה על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש כו' כמו שמבואר במקום אחר. ויש מי שהרע גובר בו יותר ומתלבשים בו כל שלשה לבושים של הרע ומחטיאו בעבירות חמורות יותר ובעתים קרובים יותר אך בינתיים מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי להיות מודה ועוזב ועל זה אמרו רז"ל "רשעים מלאים חרטות" שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם עדיין. אך מי שאינו מתחרט לעולם ואין באים לו הרהורי תשובה כלל נקרא רשע ורע לו שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה ולכן ארז"ל "כל בי עשרה שכינתא שריא": עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"ב פרק יב והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלשה לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הקריאת שמע כמו שמבואר במקום אחר ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא. אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה איך למלאת תאות לבו כי המוח שליט על הלב [כמו שנאמר ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה כדכתיב "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", פירוש כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'] מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלשה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה כנ"ל. ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא אינו אלא בשלשה לבושים הנ"ל ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמ"ש לקמן ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות לבו בחלל השמאלי להתאות תאוה לכל ענייני גשמיות עולם הזה בין בהיתר בין באיסור ח"ו כאלו לא התפלל כלל אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה וכמארז"ל "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה" כו' רק שלזה מועיל הרשימו במוחין ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר ח"ו ברצונו שבמוחו שיקבל ברצון ח"ו הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו או אפילו לדבר בו כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"ג פרק יג ובזה יובן לשון מאמרז"ל "בינונים זה וזה שופטן" [פירוש יצר טוב ויצר הרע] דכתיב "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו" ולא אמרו זה וזה מושלים ח"ו כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה אפילו לפי שעה קלה נקרא רשע באותה שעה אלא היצר הרע אינו רק על דרך משל כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט ואף על פי כן יכול להיות שלא יהיה פסק הלכה כך למעשה מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו וצריך להכריע ביניהם והלכה כדברי המכריע כך היצר הרע אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב ומהלב עולה למוח להרהר בו ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלהית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר טוב והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב כמאמר רז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלהית להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע כיתרון האור מן החושך כנ"ל. אך מאחר שהרע שבחלל השמאלי בבינוני הוא בתקפו כתולדתו להתאות תאוה לכל תענוגי עולם הזה ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב ולא נדחה ממקומו כלל רק שאין לו שליטה וממשלה להתפשט באברי הגוף מפני הקב"ה העומד לימין אביון ועוזר ומאיר לנפש האלהית לכן נקרא כרשע כמארז"ל "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" ולא רשע ממש אלא שיחזיק עצמו לבינוני ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב שזו מדרגת צדיק אלא יהיה בעיניו כאלו מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו ולא חלף והלך ממנו מאומה ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתיה ושאר ענייני עולם הזה ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי רק שלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית אינן מתלבשים במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף מפני ה' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב ולכן נפש האלהית שבמוח מושלת בעיר קטנה אברי הגוף כולם שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושיה שיתלבשו בהם שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה אבל מהותה ועצמותה של נפש האלהית אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני כי אם בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים כמו בשעת התפלה וכיוצא בה ואף גם זאת הפעם אינה רק שליטה וממשלה לבד כדכתיב "ולאום מלאום יאמץ" כשזה קם זה נופל וכשזה קם כו' שנפש האלהית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה להתבונן בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו ואז אתכפיא סטרא אחרא שבחלל השמאלי אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני אלא בצדיק שנאמר בו ולבי חלל בקרבי והוא מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס או שלא בתכלית השנאה כנ"ל. אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם שישן שיכול לחזור וליעור משנתו כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת קריאת שמע ותפלה שלבו בוער באהבת ה' ואחר כך יכול להיות חוזר וניעור. ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני אף דלא פסיק פומיה מגירסא ובתורת ה' חפצו יומם ולילה בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה' באהבה רבה כבשעת קריאת שמע ותפלה ונדמה בעיניו כבינוני המתפלל כל היום וכמאמר רז"ל "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו":

והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה על ידי התגברות הנפש האלהית כו' הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה וכתיב "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" ואף על פי כן לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן שפת אמת תכון לעד הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה כי הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שהיא נקודת ובחינת מדת אמת שלה ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות וכל מעלות ומדרגות שלמטה הם כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן [כידוע ליודעי חן שבחינת ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחינת עקביים ורגלי מדרגות עליונות מהן וכמאמר רז"ל רגלי החיות כנגד כולן]:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"ד פרק יד והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמך ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. מה שאין כן בדבר המסור ללב דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רז"ל "עולמך תראה בחייך" כו' ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר וכדכתיב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" וגו' כמו שמבואר במקום אחר. ולכן אמר איוב "בראת צדיקים" וכו' וכדאיתא בתיקונים שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות. חסידים גבורים המתגברים על יצרם מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו' עיין שם:

ובזה יובן כפל לשון השבועה "תהי צדיק ואל תהי רשע" דלכאורה תמוה כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע. אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על כל פנים שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו בין בבחינת סור מרע בין בבחינת ועשה טוב ואין טוב אלא תורה דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל "אשה חמת מלאה צואה" כו'. וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוגי עולם הזה החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה וההפך להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות אף על פי כן הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת וכשירגיל לשמח נפשו בה' על ידי התבוננות בגדולת ה' הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית כדכתיב "שמחו צדיקים בה'" ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ט"ו פרק טו ובזה יובן מה שנאמר "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני. אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו. ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות עובד אלהים ואשר לא עבדו ואף על פי כן אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן ותלמוד תורה כנגד כולם ולא פסיק פומיה מגירסא אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנ"ל מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו ואין צריך ללחום עמו כלל כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו וכן בשאר תענוגי עולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להשמר שלא לעבור על מצות לא תעשה ואהבת ה' בלבו לדבקה בו בקיום המצות ותלמוד תורה כנגד כולן אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמו ולכן אינו נקרא עובד כלל כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל וכמו שכתב לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה ההרגל לו טבע שני די לו באהבה מסותרת זו אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו ובזה יובן מה שנאמר בגמרא דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא גם כן עבודה להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ט"ז פרק טז וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו*
הגהה
*(והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חן):
דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו [[גדולת אין סוף ברוך הוא]] דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותיה כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל*
הגהה
*(וכמו שכתב בזוהר ועץ חיים דתבונה אותיות ב"ן וב"ת שהן דחילו ורחימו ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין):
אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמו שיתבאר לקמן באריכות:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"ז פרק י"ז ובזה יובן מה שנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת וכמו שנאמר בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו רצונו לומר האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמו שמבואר במקום אחר. והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב ועל פיו ועל כל האברים שהם כלי המעשה אם לא מי שהוא רשע באמת כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל וזה עונש על גודל ועוצם עונם ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרוים מתים כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים על ידי שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו כמו שנאמר בזהר על פסוק "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר" וגו' שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עיין שם פרשת פינחס ד' ר"מ ופ' ויקרא ד' ח' וד' ה' ע"א ובפי' הרמ"ז שם] והיא בחינת תשובה תתאה להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים שהוא סוד גלות השכינה כמארז"ל "גלו לאדום שכינה עמהם" דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלהות המחיה את נר"נ שלו המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע ומושלת בעיר קטנה שלו ונר"נ כבושים בגולה אצלה וכשנשבר לבו בקרבו ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ויתפרדו כו' היא קמה מנפילתה וגם נצבה כמו שמבואר במקום אחר: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"ח פרק יח ולתוספת ביאור באר היטב מלת "מאד" שבפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו' צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד ממנה דחילו ורחימו אפילו במוחו ותבונתו לבד אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה ותלמוד תורה כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו רק שצריך להקדים ולבאר תחלה באר היטב שרש אהבה זו ועניינה ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו. והענין כי האבות הן הן המרכבה ועל כן זכו להמשיך נר"נ לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו ועל כל פנים אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשיה שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשיה ואף על פי כן מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות היא כלולה מכולן גם מחכמה דעשיה שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות שבתוכה חכמה דאצילות שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש כדכתיב "ה' בחכמה יסד ארץ" ו"כולם בחכמה עשית" ונמצא כי [[אין סוף ברוך הוא]] מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל ובחינת החכמה שבה עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה מתפשטת בכל בחינת הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחינת רגלה כדכתיב "החכמה תחיה בעליה" [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל נשמות גבוהות מאד שהיו בעמקי הקליפות כמו שכתב בספר גלגולים]:

הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן וזהו לשון חכמה כ"ח מ"ה שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו יתברך כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק י"ט פרק יט ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מה שנאמר "נר ה' נשמת אדם" פירוש שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כמו שנאמר בעץ חיים ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו. כך נשמת האדם וכן בחינת רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ברוך הוא הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחינת חכמה שבנפש שבה אור אין סוף ברוך הוא. וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנק' קודש העליון הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל הפך בחינת החכמה ולכן נקראים מתים כי החכמה תחיה וכתיב "ימותו ולא בחכמה". וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם כי בחינת החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה הם בבחינת גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנ"ל. ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא כמאמר רז"ל אין אדם חוטא כו' אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה אבל שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלהית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש. רק שהיא בבחינת שינה ברשעים ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה. וכמו שנאמר "ויקץ כישן ה'" לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם מכל מקום כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחינת חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' כדכתיב "כל הגוים כאין נגדו" וגו' וכתיב "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו" וגו' וכתיב "כהמס דונג מפני אש יאבדו" וגו' וכתיב "הרים כדונג נמסו". והנה אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כל כך לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של אמונת ה' אחד דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בלבו וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות ה' אף שאין פיו ולבו שוין רק לבו שלם באמונת ה' וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה ח"ו שהיא נגד אמונת ה' אחד אפילו בלבושיה החיצונים שהם דבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ' פרק כ והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת עבודה זרה שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות לא תעשה ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמאמר רז"ל מפני שהם כללות התורה כולה. ולבאר היטב ענין זה צריך להזכיר תחלה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו וכמו שנאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא" כו' פירוש הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב "אני ה' לא שניתי" כי עולם הזה וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש כי התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם. ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפילו לגבי כללות נפשו המדברת שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה שהוא כח הדבור שלה שיכול לדבר דבורים לאין קץ ותכלית וכל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדבורים והיא חיותם ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנ"ל חב"ד כו' שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדבור זה כשמדבר כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור רק שהן רוחניות ודקות יותר אבל עשר בחינת חב"ד כו' הן שרש ומקור המחשבה ואין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. למשל כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה אין בה בחינת אותיות עדיין רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזו מאכל ערב רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואחר כך חזרה ועלתה מהלב למוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל הרי בכאן נולדה בחינת אותיות במוחו שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"א פרק כא והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך ח"ו כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיניה ולכן אין דבורו יתברך כדבורינו ח"ו [כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו כדכתיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וכתיב "כן גבהו דרכי מדרכיכם" וגו'] ולא נקרא דבורו יתברך בשם דבור רק על דרך משל כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו כך למעלה ב[[אין סוף ברוך הוא]] יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד דרך משל כמו דבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכח חכמתו ושכלו או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב. וככה ממש דרך משל מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך אלא אל הברואים המקבלים חיותם מבחינת דבורו יתברך בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם להחיותם על ידי השתלשלות מעלה לעלול וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל ולכן גם כן נדמה להם אור וחיות הדבור של מקום ברוך הוא המלובש בהם כאלו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם מנפשו. אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו וכחשכה כאורה כדכתיב "גם חשך לא יחשיך ממך" וגו' משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך ח"ו אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה כמו שכתוב כי ה' הוא האלהים וכמו שמבואר במקום אחר ולכן קמיה כולא כלא חשיב ממש: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ב פרק כב רק שהתורה דברה כלשון בני אדם ונקרא בתורה דבורו של מקום ברוך הוא בשם דבור ממש כדבורו של אדם לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים בצמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים להבראות מהם ברואים רבים מינים ממינים שונים וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וסטרא אחרא ולקבל חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו יתברך בהסתר פנים וירידת המדרגות ולכן נקרא אלהים אחרים מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחינת פנים אלא מבחינת אחוריים דקדושה ופירוש אחוריים כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו שמשליכו לו כלאחר כתפו כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו כך למעלה בחינת פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח"ו כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא וזה נקרא בחינת אחוריים דרצון העליון ברוך הוא. והנה רצון העליון בבחינת פנים הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות ולפי שאינו שורה כלל על הסטרא אחרא וגם בחינת אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה לכך היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחינת גלות ממש בתוכה בסוד גלות השכינה הנ"ל ולכן נקרא בשם אלהים אחרים שהיא עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחינת גלות בתוכה אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה ואדרבה מגביה עצמה כנשר לומר אני ואפסי עוד וכמאמר "יאור לי ואני עשיתני" ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש כי עיקר ושרש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום ולא כפירה בה' לגמרי כדאיתא בגמרא דקרו ליה אלהא דאלהיא אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ברוך הוא מאחר שאין בטלים לו יתברך כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך כנ"ל ולכן נקראים טורי דפרודא בזהר הקדוש והרי זו כפירה באחדותו האמיתית דכולא קמיה כלא חשיב ובטל באמת לו יתברך ולרצונו המחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ג פרק כג ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ובתיקונים פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות, ולכן נקראים "אברי דמלכא" דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחינת המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים ובגדולת ה' ברוך הוא. וזהו שארז"ל "האבות הן הן המרכבה" שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם:

אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכח הדבור בדברי תורה שבפה שהם לבושים הפנימים של נפש האלהית וכל שכן נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד שהוא היודע והוא המדע כו' וזהו שאיתא דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. ומאחר שרצון העליון המיוחד באין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלהית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש באין סוף ברוך הוא באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו כנ"ל כי אין שום דבר נפרד כי אם בהסתר פנים כנ"ל ולא עוד אלא שיחודם הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור אין סוף ברוך הוא בעולמות עליונים מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה שהרי הוא הוא התורה עצמה וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם מאור וחיות הנמשך מהתורה שהיא רצונו וחכמתו יתברך כדכתיב "כולם בחכמה עשית" ואם כן החכמה שהיא התורה למעלה מכולם והיא היא רצונו יתברך הנקראת סובב כל עלמין שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה ואע"ג דאיהו לא חזי כו' [ומשום הכי יכול לסבול משום דלא חזי מה שאין כן בעליונים]. ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים [והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא"ה]. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש עד שאינו מתלבש בתוכם ממש אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי. וזהו שנאמר "ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה'" וגו' [ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא כמו שכתבתי במ"א] אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונים דעשר ספירות דעשיה אין יראה זו מעכבת בו למעשה כמו שיתבאר לקמן:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ד פרק כד וזה לעומת זה הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש כמו הסטרא אחרא והקליפה הנקראת עבודה זרה ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל. וכן שלשה לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא וקליפה זו הנקראת עבודה זרה ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך הוא ח"ו וכמאמר בלעם "לא אוכל לעבור את פי ה'" וגו' ואף שנקרא עבודה זרה הא קרו ליה אלהא דאלהיא ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך כי יודעים ומשיגים שהוא חיותם וקיומם שיונקים מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון ברוך הוא המקיף עליהם אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם להחשיב עצמן אלהות והרי זו כפירה באחדותו אבל מכל מקום אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר לא הוא אלא דקרו ליה אלהא דאלהיא דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך ולכן אינן עוברין רצונו יתברך לעולם. ואם כן האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלהים אחרים והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו. וכמו שכתב בע"ח שער מ"ב סוף פ"ד שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו' ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו':

ולכן אמרו רז"ל על פסוק כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה וכו' דאפי' אשה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו ולא ליפרד ח"ו מאחדותו אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה זרה ח"ו ואפילו בהשתחואה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל וכל שכן לכבוש היצר ותאות הניאוף שהם יסורים קלים ממיתה ה' ישמרנו וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לעבודה זרה הוא גם כן רוח שטות דקליפה המלבשת לנפש האלהית עד בחינת חכמה שבה ולא עד בכלל מפני אור ה' המלובש בחכמה כנ"ל. אבל באמת לאמיתו אפילו עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ברוך הוא והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך יותר מסטרא אחרא וקליפה הנקראת אלהים אחרים ועבודה זרה ממש ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים וכמאמר יתוש קדמך פירוש דאף יתוש שמכניס ואינו מוציא שהיא קליפה היותר תחתונה ורחוקה מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק קודמת לאיש החוטא בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ברוך הוא וכל שכן שאר בעלי חיים הטמאים ואפילו חיות רעות שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו יתברך שמרה רוחם ואע"ג דאיהו לא חזי כו'. וכמו שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וכפירוש רז"ל שאין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. והצדיקים שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם כל חיות רעות אתכפיין קמייהו כמו שנאמר בזהר גבי דניאל בגוב אריות. ואם כן החוטא ועובר רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו יתברך יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג היינו כפירוש חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ולא משום קלות העבירות וחומרן [תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לענין שחיטת מומר לדבר אחד בי"ד סי' ב' מה שאין כן במומר לגילוי עריות ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות אלא דגזירת הכתוב הוא] אלא שלאחר מעשה החטא אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים שאין נפשו האלהית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלהים חיים רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה:

הגהה
(ולפי ערך וחלוקי בחינת הפגם בנפש ובשרשה בעליונים כך הם חלוקי בחינת המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה לכלל עון וחטא עונש מיוחד למרק ולהעביר הלכלוך והפגם וכן בחייבי מיתה וכרת אין פוגמין כולם בשוה):
הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשים בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהסטרא אחרא וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם המאמינה בה' אחד וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך רק שהיתה בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא אחרא המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסטרא אחרא קליפת עבודה זרה ה' ישמרנו ואין לך גלות גדול מזה מאיגרא רמה כו' וכמש"ל דשרש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה והוא יתברך וחכמתו אחד וכו' והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה שאין לך עלבון גדול מזה אפילו עושה כן לפי שעה שהקליפות וסטרא אחרא נקראים קיא צואה כנודע:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ה פרק כה וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד" וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. וזהו שנאמר "ובלבבך" ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך אפילו במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלהי וכל שכן בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר הן בבחינת סור מרע אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים שלא לעבור על רצונו יתברך מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בעבודה זרה ממש בשעת מעשה והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות תשובה אחר כך. ואף שהאומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין כו' היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואף על פי כן כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחינת זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע. והן בבחינת ועשה טוב להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא וכמארז"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי וכן לתפלה בכונה בכל כחו ממש וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמות היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו שלעמוד נגדו ולכבשו קרוב מאד אל האדם כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאד מיסורי מיתה ה' ישמרנו ויסורי מיתה ה' ישמרנו היה מקבל באהבה וברצון שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה זרה ח"ו וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון כדי לדבקה בו לעולם ועד דהיינו כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו יתגלה בה פנימית רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון אזי אין דבר נפרד כלל וכלל להיות יש ודבר בפני עצמו ולזאת תהיינה נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא כנ"ל. ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן וכן גילוי רצונו שבדבורו שהיא התורה הוא נצחי וכמו שנאמר "ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים כו' ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'. אלא שלמטה הוא תחת הזמן ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה כי אחר כך אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה. והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה' ואף על פי כן כשחוזר ושב לעבודת ה' אחר כך לתורה ולתפלה ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק ה' יסלח לו כמארז"ל עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. ולזה תקנו ברכת סלח לנו שלש פעמים בכל יום על עון ביטול תורה שאין אדם ניצול ממנו בכל יום וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה. ואין זה אחטא ואשוב אלא אם כן שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא כמו שמבואר במקום אחר:

ובזה יובן למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ו פרק כו ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שכתוב "בכל עצב יהיה מותר" פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים כמו שנאמר בזהר על פסוק רוח נשברה לב נשבר וגו' ואזי יקוים בו רישיה דקרא תשמיעני ששון ושמחה וגו' השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו' וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החשך דוקא כמו שנאמר בזהר על פסוק וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו' ע"ש ודי למבין ומקרא מלא דבר הכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה" וגו' ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה:

והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמרא לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא שהוא ו"ה משם הוי"ה ברוך הוא ועלמא דאתכסיא הוא י"ה וזהו שנאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה" וגו' ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה כדכתיב "כי טוב חסדך מחיים" וגו' וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעולם הזה ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראים ודי למבין:

אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות ח"ו כנודע שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במקום אחר ושם נתבאר גם כן כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ז פרק כז ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא סטרא אחרא לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא המגביה עצמה כנשר לקיים מ"ש "אם תגביה כנשר" וגו' "משם אורידך נאם ה'" וכמו שהפליג בזהר פרשת תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא דאסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד. ועל זה אמר איוב "בראת רשעים" ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא לסטרא אחרא ולא יוכלו לבטלה מכל וכל כי זה נעשה על ידי צדיקים. ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה. אחד מביטול הסטרא אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא על ידי הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הסטרא אחרא בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא על ידי הבינונים. וזהו שאיתא הכתוב "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח והוא מאמר השכינה לבניה כללות ישראל כדפירש בתיקונים. וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש. וזהו שאמר הכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה כד אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא. ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות ועוסק בתורה באותה שעה. כדאיתא בגמרא שעה רביעית מאכל כל אדם שעה ששית מאכל תלמידי חכמים. והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום. וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. וזהו שאמרו רז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה" לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וכו' כשמקדש עצמו במותר לו ופירוש "והתקדשתם" שתעשו עצמכם קדושים כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. "והייתם קדושים" כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ח פרק כח ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה:

אך אף על פי אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר גם כן בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו עובד גילולים רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע ולקיים מה שכתוב "אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה" כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק כ"ט פרק כט אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' פירוש נהורא דנשמתא שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן והסיבה היא גסות הקליפה שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית ומסתרת ומחשיכה אורה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס ככתוב ולב נשבר רוח נשברה היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא" שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית, הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד, כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים. אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו ואם כן הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש ח"ו רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים כמש"ל פרק יב. ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנ"ל וכמו שנאמר "ואנכי תולעת ולא איש" וגו' [וגם כשמתגברת בו נפשו האלהית לעורר האהבה לה' בשעת התפלה אינה באמת לאמיתו לגמרי מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה כנ"ל סוף פרק י"ג] ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים והפגם שעשה בעליונים ושם הוא למעלה מהזמן וכאלו פגם ונטמא היום ח"ו ממש ואף שכבר עשה תשובה נכונה הרי עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום כידוע ליודעים ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא יותר ולכן אמר דוד "וחטאתי נגדי תמיד". וגם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים ישים אל לבו לקיים מאמר זהר הקדוש להיות ממארי דחושבנא דהיינו לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל דהיינו כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו שזהו פירוש לשון סטרא אחרא כנ"ל [בפרק ו'] ומודעת זאת כי כל עת שהאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה שמהן מושפעות מחשבות הללו וכן להפך נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה שמהן מושפעות כל מחשבות רעות וכן בדבור ומעשה. עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו שהם הבל ורעות רוח משום שאין נפשו עולה למעלה וכמו שנאמר "מי יעלה בהר ה' נקי כפים" וגו' ואינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו' ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילי שקר וצערין ליה בחלמיה כו' כמו שנאמר בזהר ויקרא [ד' כ"ה ע"א וע"ב] עיין שם באריכות. והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס ככתוב בתכלית המיאוס ולמאס חייו ממש, הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה. וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו וגו' דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור אין סוף ברוך הוא לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמו שנאמר "אני ה' לא שניתי" כי הוא למעלה מהזמן וכו' ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחינת ראייה חושיית. והנה על ידי זה יועיל לנפשו האלהית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושיית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה כמו שנאמר במקום אחר שזהו שרש כל העבודה והטעם לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא שלכן נמשלה לחשך שאין בו שום ממשות כלל וממילא נדחה מפני האור וכך הסטרא אחרא אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם וגם נפש הבהמית שבישראל כנ"ל מכל מקום הרי כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה כנ"ל ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה על ידי שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא לקיים מה שנאמר משם אורידך נאם ה' דהיינו שמסירה מממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החשך מפני אור הגשמי. וכמו שמצינו דבר זה וישראל עצמן הם מאמינים ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה המגביה עצמה על נפשו אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו' וגם הסטרא אחרא עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמו שנאמר בזהר הקדוש: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל' פרק ל עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם". והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפילו בפני קל שבקלים. והיינו על פי מארז"ל "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו". כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמו שנאמר בהושע "הוא בוער כאש להבה" וגו'. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו' כמו שמבואר במקום אחר. והנה באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום אין לו שום התנצלות על חטאיו ומיקרי רשע גמור על אשר אין פחד אלהי' לנגד עיניו. כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו כמש"ל כי המוח שליט על הלב בתולדתו. והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה' וכמו נסיון ממש. והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחינת ועשה טוב כגון בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום וגם בשעת התפלה לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר כמ"ש לקמן באריכות. וכל שלא הגיע לידי מדה זו להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'. וכן בענין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין והמצות בכונה ואין צריך לומר כונת המצות לשמן. וכן בענין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על ידי מלחמה עצומה עם גופו. כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זה מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'. ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא. וכן בשאר מצות ובפרט בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכה"ג. ואפילו בבחינת סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנ"ל ואפילו פחות מערך הנ"ל כגון להפסיק באמצע שיחה נאה או סיפור בגנות חבירו ואפילו גנאי קטן וקל מאד אף שהוא אמת ואפילו כדי לנקות עצמו כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש לאו אנא כתבי' אלא יהודא חייטא כתביה ואמר לו כלך מלשון הרע [עיין שם בגמרא רפ"י דב"ב]. וכה"ג כמה מילי דשכיחי טובא ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאורייתא כמו שנאמר "קדושים תהיו" וגו' "והתקדשתם" וגו'. וגם דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו'. אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו'. אבל באמת אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפץ גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו וכמשארז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו' ולכן ארז"ל על ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"א פרק לא והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו" ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה וכו' אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחינת טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל שאפילו דאגת העונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי ולא בשעת התפלה ותלמוד תורה שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא] אף על פי כן הרי כך היא המדה לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה. כמארז"ל מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו. ועל זה נאמר "בכל עצב יהיה מותר" והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות והשמחה מבחינת חסדים כי הלב כלול משתיהן. והנה לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט ח"ו על האדם כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן ולכן ארז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב" והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל ולקיים מארז"ל "לעולם ירגיז" וכו' כנ"ל ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא ואחר כך יבא לידי שמחה אמיתית דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו' אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפילו בקל שבקלים שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה רק שהיא בבחינת גלות ואם כן אדרבה כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל ובפרט במצות תפלה לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך וזו היא בחינת תשובה ומעשים טובים שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורא ושרשא דכל עלמין. וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה וכמארז"ל להיות כל ימיו בתשובה ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו וכמו שנאמר בזהר דנקרא משכא דחויא כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה כי ברח העם דלכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך וכדכתיב "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" וגו' "משגבי ומנוסי" וגו' "והוא מנוס לי" וגו' ולכן לעתיד כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ כתיב "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'" וגו'. ולהיות בחינת תשובה זו ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל הן אמת כו' אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה ה' כזאת להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה הן בחינת מחשבה דבור ומעשה שלה על ידי התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה [וכמו שכתבתי לקמן ענין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם] ואם כן איפוא זאת אעשה וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי לכל בהן חיי רוחי ונפשי וכמו שנאמר "אליך ה' נפשי אשא" דהיינו לקשר מחשבתי ודבורי במחשבתו ודבורו יתברך והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו וכן מעשה במעשה המצות שלכן נקראת התורה משיבת נפש פירוש למקורה ושרשה ועל זה נאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב": עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ב פרק לב והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו "זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא" כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים וכמו שנאמר "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" וכמו שמבואר במקום אחר באריכות:

ומה שנאמר בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו. היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואף על פי כן לא שב מחטאו כמ"ש בספר חרדים אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה על זה אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם גם כן ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממה שנאמר "ליעקב אשר פדה את אברהם" [ולא אמר דוד המלך עליו השלום תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת]:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ג פרק לג עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו יתברך האמיתי איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו יתברך וכולא קמיה כלא חשיב ממש והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית וגם במקום הזה שנברא בו עולם הזה השמים והארץ וכל צבאם היה הוא לבדו ממלא המקום הזה וגם עתה כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן הוא מהות הנפש ועצמותה שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו' שאין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה [כמ"ש בפ' כ' וכ"א באריכות ע"ש] וכמ"ש גם כן במקום אחר משל גשמי לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו הוא גוף כדור השמש שברקיע שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל:

וככה ממש דרך משל הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו שהוא אור אין סוף ברוך הוא וכמש"ש באריכות. והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא כי היא קרבת אלהים ממש וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים כמ"ש לקמן באריכות. והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו וק"ו לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקב"ה וכדכתיב "כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'":

ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בקר ולומר "אשרינו מה טוב חלקנו" וכו' "ומה יפה ירושתנו" כלומר כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו הוא יחוד ה' האמיתי אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו וזו היא דירתו בתחתונים וזהו שאמרו רז"ל תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת היא האמונה לבדה כי על ידי האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר "באמונתו יחיה" יחיה דייקא כתחיית המתים דרך משל כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו והיא שמחה כפולה ומכופלת כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו. עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך באמונה זו דאתכפיא סטרא אחרא ממש ואתהפך חשוכא לנהורא שהוא חשך הקליפות שבעולם הזה החומרי המחשיכים ומכסים על אורו יתברך עד עת קץ כמו שנאמר "קץ שם לחשך" [דהיינו קץ הימין שיעביר רוח הטומאה מן הארץ ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וכמו שיתבאר לקמן] ובפרט בארצות עובדי גילולים שאוירם טמא ומלא קליפות וסטרא אחרא ואין שמחה לפניו יתברך כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא. וזהו שאמר ישמח ישראל בעושיו פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים שהם בחינת עשיה גשמיית ממש. וזהו שנאמר בעושיו לשון רבים שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא שנקרא רשות הרבים וטורי דפרודא ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד ליחודו יתברך באמונה זו:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ד פרק לד והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל ליחודו יתברך ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו ומדרגת משה רבינו ע"ה היא העולה על כולנה שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני רק שלא יכלו לסבול כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו שהוא גילוי יחודו יתברך כמו שיתבאר לקמן ומשחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו הוא יחודו יתברך אלא ארבע אמות של הלכה שהוא רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו ולכן אחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו זאת ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל שום השגה בעולם ולא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה וכמאמר רז"ל אפילו פרק אחד שחרית כו' ובזה ישמח לבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה פעמים בכל יום כפי העת והפנאי שלו כמסת ידו אשר הרחיב ה' לו:

ואם ירחיב ה' לו עוד אזי טהור ידים יוסיף אומץ ומחשבה טובה כו' וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו שהיא ממדותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו' וכמו שכתב בתיקונים חסד דרועא ימינא ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות ובקרבנות היה כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת וכל הצומח על ידי עשרון סלת אחד בלול בשמן כו' ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו כמו שיתבאר לקמן. והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל [בפרק ל"א] וכה"ג איתא בזהר בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ה פרק לה והנה לתוספת ביאור תיבת "לעשותו" וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנ"ל ואם כן למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק ח"ו להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושיה ולשמח לבם בה' השוכן אתם בתוך תורתם ועבודתם והוא בהקדים לשון הינוקא [בזהר פ' בלק] על פסוק "החכם עיניו בראשו" וכי באן אתר עינוי דבר נש כו' אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכם עינוהי ומילוי ברישיה אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דב"נ איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צוח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדאן טבאן וע"ד החכם עיניו בראשו עכ"ל. והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דווקא ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה מבואר ומובן לכל משכיל כי הנה נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים אף על פי כן אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. מה שאין כן המצות ומעשים טובים שהן רצונו יתברך ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך הוא וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יבטלו במציאות כנ"ל מה שאין כן המצות שהן פנימית רצונו יתברך ואין שם הסתר פנים כלל אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך והיו לאחדים ממש ביחוד גמור. והנה ענין השראת השכינה הוא גילוי אלהותו יתברך ואור אין סוף ברוך הוא באיזה דבר והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי אין אור ה' שורה ומתגלה בו ואף צדיק גמור שמתדבק בו באהבה רבה הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל באמת כי אמיתת ה' אלהים אמת הוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש. ואם כן זה האוהב שהוא יש ולא אפס לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל ואין אור ה' שורה ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצות שהן רצונו וחכמתו יתברך ממש בלי שום הסתר פנים*
הגהה
(וכאשר שמעתי ממורי ע"ה פירוש וטעם למה שנאמר בעץ חיים שאור אין סוף ברוך הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת חכמה והיינו משום ש[[אין סוף ברוך הוא]] הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו'):
והנה כשהאדם עוסק בתורה אזי נשמתו שהיא נפשו האלהית עם שני לבושיה הפנימים לבדם שהם כח הדבור ומחשבה נכללות באור ה' אין סוף ברוך הוא ומיוחדות בו ביחוד גמור והיא השראת השכינה על נפשו האלהית כמארז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצות מעשיות הנעשים על ידי הגוף ממש שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור והוא לבוש השלישי של נפש האלהית ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלהית ממש מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה שבלעדו לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל כי היא רוחניית והגוף גשמי וחומרי והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו שהן מדותיה הרעים עדיין לא נכללו בקדושה מכל מקום מאחר דאתכפין לקדושה ובע"כ עונין אמן ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה על ידי התגברות נפשו האלהית שבמוח ששליט על הלב והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה כנ"ל ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו ביחוד גמור ועל ידי זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף וגם על הגוף הגשמי בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו וזהו שנאמר ושכינתא שריא על רישיה על דייקא וכן אכל בי עשרה שכינתא שריא. והנה כל בחינת המשכת אור השכינה שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא אינו נקרא שינוי ח"ו בו יתברך ולא ריבוי כדאיתא בסנהדרין דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא כמה שכינתא אית לכו והשיב לו משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו' והמשכיל יבין:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ו פרק לו והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו יתברך בחינת מעלה ומטה כי הוא יתברך ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו יתברך יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו יתברך רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו יתברך שמקבלים על ידי לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו יתברך כדכתיב "כי לא יראני האדם וחי" וכדפירוש רז"ל שאפילו מלאכים הנקראין חיות אין רואין כו' וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה על ידי ריבוי הלבושים המסתירים האור והחיות שממנו יתברך עד שנברא עולם הזה הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד. והנה תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ברוך הוא במקום החשך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים שמאיר שם על ידי לבושים והסתר פנים המסתירים ומעלימים אור אין סוף ברוך הוא שלא יבטלו במציאות. ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקראת עוז וכח וכמארז"ל שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבא שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש כדכתיב "ולא יכנף עוד מוריך" [פירוש שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש] והיו עיניך רואות את מוריך וכתיב כי עין בעין יראו וגו' וכתיב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו' כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו'. ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו*:
הגהה
*(וקבלת שכר עיקרו באלף השביעי כמו שכתב בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל):
וגם כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה כדכתיב "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" הראת ממש בראיה חושיית כדכתיב וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע ופי' רז"ל מסתכלים למזרח ושומעין את הדבור יוצא אנכי כו'. וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה וכדפי' בתיקונים דלית אתר דלא מליל מיניה עמהון כו' והיינו מפני גילוי רצונו יתברך בעשרת הדברות שהן כללות התורה שהיא פנימית רצונו יתברך וחכמתו ואין שם הסתר פנים כלל כמו שכתב "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים" ולכן היו בטלים במציאות ממש כמארז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' אלא שהחזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים והוא טל תורה שנקרא עוז כמארז"ל כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו כו' רק שאחר כך גרם החטא ונתגשמו הם והעולם עד עת קץ הימין שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל על ידי התורה שנקראת עוז ומיתרון ההארה לישראל יגיה חשך האומות גם כן כדכתיב "והלכו גוים לאורך" וגו' וכתיב "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" וכתיב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו" וגו' וכתיב "לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה' והדר גאונו" וגו' וכמו שכתב "והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וגו'":
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ז פרק לז והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה וכמאמר רז"ל לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך. וכן אתרוג שאינו ערלה*:
הגהה
*(שהערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם כמ"ש בעץ חיים וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו):
ומעות הצדקה שאינן גזל וכיוצא בהם ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך המלובש בהם מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש גם כן בעשיה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו יתברך ובטל באור אין סוף ברוך הוא וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה מכל מקום הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש וכל מה שמדבר בכח גדול יותר הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו וזהו שאמר הכתוב "כל עצמותי תאמרנה" וגו' וזהו שאמרו רז"ל אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת ואם לאו אינה משתמרת כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה:

זאת ועוד אחרת שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן או מצות מעשיות הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר פנים וחיותן נכלל גם כן באור אין סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי כאשר כל הנשמה ונפש האלהית שבכל ישראל המתחלקת בפרטות לששים רבוא תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה שס"ה לא תעשה להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות לגמרי שמהן נשפעים שס"ה לא תעשה דאורייתא וענפיהן שהן מדרבנן ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה' אם נטמאה בטומאת השלש קליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם כי אם ביטול והעברה לגמרי כמו שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ורמ"ח מצות עשה להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש כמו שעלה ברצונו יתברך להיות לו דירה בתחתונים והם לו למרכבה כמו האבות. ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה' אזי גם כללות החיות של עולם הזה שהיא קליפת נוגה עכשיו תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה' את כל הארץ וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה דכתיב "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא על ידי קליפת נוגה הממוצעת ביניהן ונמצא כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי כבודו ואלהותו יתברך ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ תלוי בהמשכת אלהותו ואור אין סוף ברוך הוא לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה על ידי קיומה כל רמ"ח מצות עשה ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירתה כל שס"ה מצות לא תעשה שלא יינקו ממנה שס"ה גידיה כי כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כללות העולם כי בשבילם נברא וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה דהיינו במה שמשתמש מעולם הזה לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה' כגון אכילה ושתיה ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה וכל ניצוץ לא ירד לעולם הזה אף שהיא ירידה גדולה ובחינת גלות ממש כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל כנודע לכל משכיל שהגוף אינו יכול לסבול כו' אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד ולהפרידם מהרע של שלש קליפות הטמאות על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עולם הזה ולקשרם ולייחדם באור אין סוף ברוך הוא אשר ימשיך בהם על ידי קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיונית שהיא היא המקיימת כל מצות מעשיות כנ"ל וכמ"ש [בע"ח שער כ"ו] כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו' רק להמשיך אור לתקנם כו' והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'. ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצות ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור אין סוף ברוך הוא המלובש בהן ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה' וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מכל מקום הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה'. ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות בכמה מצות מעשיות אחרות. ומה שאמרו רז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם היינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימים של נפש החיונית וגם מהותן ועצמותן של בחינת חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל ואף שמהותן ועצמותן של המדות חג"ת כו' לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדושה היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחב"ד מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע לי"ח:

זאת ועוד אחרת והיא העולה על כולנה במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצות על פי מ"ש לעיל בשם התיקונים דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא וכמו באדם התחתון דרך משל אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין שהוא השכל המתחלק לג' בחינות חב"ד ככה ממש דרך משל להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ בהארת אור אין סוף ברוך הוא המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור אין סוף שבבחינת חב"ד שבחכמת התורה איש איש כפי שכלו והשגתו. ואף שאינו משיג אלא בגשמיות הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו' כמ"ש לעיל ואף על פי כן ארז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה והיום לעשותם כתיב ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשיית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא וראו כל בשר יחדיו כנ"ל מה שאין כן כשאפשר לעשותה על ידי אחרים אין מבטלין תלמוד תורה אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצות מעשיות והיינו משום שהיא בחינת חב"ד של אין סוף ברוך הוא ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין שהן אברין דמלכא וזהו שכתוב רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי כמ"ש במקום אחר באריכות:

והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו ועל נפשות כל ישראל היא השכינה כנסת ישראל מקור כל נשמות ישראל כמ"ש לקמן על ידי עסק התורה נקראת בלשון קריאה קורא בתורה פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח"ו וזהו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואין אמת אלא תורה דהיינו שקורא להקב"ה על ידי התורה דוקא לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך אבא אבא וכמו שקובל עליו הנביא ואין קורא בשמך כו' וכמו שמבואר במקום אחר. ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה כמש"ל (פרק כ"ג):

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ח פרק לח והנה עם כל הנ"ל יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים דהרהור לאו כדבור דמי ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן ובתפלה ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה וכדאיתא [ברפ"ב דברכות] עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה וכו'. והיינו משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף על י'י אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף:

אך אף על פי כן אמרו תפלה או שאר ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה פירוש כי כמו שכל הברואים שבעולם הזה שיש להם גוף ונשמה שהם נפש כל חי ורוח כל בשר איש ונשמת כל אשר רוח חיים באפיו מכל בעלי חיים וה' מחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד באור וחיות שמשפיע בהם שגם הגוף החומרי ואפילו אבנים ועפר הדומם ממש יש בו אור וחיות ממנו יתברך שלא יחזור להיות אין ואפס כשהיה ואף על פי כן אין ערך ודמיון כלל בין בחינת אור וחיות המאיר בגוף לגבי בחינת אור וחיות המאיר בנשמה שהיא נפש כל חי ואף שבשניהם אור אחד שוה בבחינת הסתר פנים ולבושים שוים שהאור מסתתר ומתעלם ומתלבש בו כי שניהם הם מעולם הזה שבכללותו מסתתר בשוה האור והחיות שמרוח פיו יתברך בבחינת הסתר פנים וירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה בצמצומים רבים ועצומים עד שנתלבש בקליפת נוגה להחיות כללות עולם הזה החומרי דהיינו כל דברים המותרים והטהורים שבעולם הזה וממנה ועל ידה מושפעים דברים הטמאים כי היא בחינה ממוצעת כנ"ל אף על פי כן ההארה שהיא המשכת החיות אשר ה' מאיר ומחיה דרך לבוש זה אינה שוה בכולן בבחינת צמצום והתפשטות כי בגוף הגשמי והדומם ממש כאבנים ועפר ההארה היא בבחינת צמצום גדול אשר אין כמוהו והחיות שבו מועטת כל כך עד שאין בו אפילו כח הצומח ובצומח ההארה אינה בצמצום גדול כל כך. ודרך כלל נחלקות לארבע מדרגות דומם צומח חי מדבר כנגד א' אותיות שם הוי"ה ברוך הוא שממנו מושפעים וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח לההארה והמשכת החיות המלובשים בחי ומדבר אף שבכולן אור אחד שוה בבחינת הסתר פנים ומלובש בלבוש אחד בכולן שהוא לבוש נוגה כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור אין סוף ברוך הוא שהוא פנימיות רצונו יתברך בלי הסתר פנים ולבוש כלל המאירה ומלובשת במצות מעשיות ממש. וכן במצות התלויות בדבור וביטוי שפתים בלי כוונה שהוא נחשב כמעשה ממש כנ"ל לגבי ההארה והמשכת אור אין סוף ברוך הוא המאירה ומלובשת בכוונת המצות מעשיות שהאדם מתכוין בעשייתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו שהוא ורצונו אחד וכן בכוונת התפלה וקריאת שמע וברכותיה ושאר ברכות שבכוונתו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצות מעשיות בפועל ממש כמו שכתב לקמן אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצות מעשיות ובכוונות קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצות עצמן במעשה ובדבור בלי כוונה כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף שהוא כלי ומלבוש הנשמה כמו גוף המצוה שהוא כלי ומלבוש לכוונתה ואף שבשתיהן במצוה ובכוונתה מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות בלי שום שינוי וריבוי ח"ו ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד אף על פי כן ההארה אינה שוה בבחינת צמצום והתפשטות*:

הגהה
*(וכמו שכתב בעץ חיים שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור וגוף המצות הן מדרגות ובחינת כלים שהם בחינת צמצום שעל ידי צמצום האור נתהוו הכלים כידוע לי"ח):
ונחלקת גם כן לארבע מדרגות כי גוף המצות עצמן ממש הן ב' מדרגות שהן מצות מעשיות ממש ומצות התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושאר ברכות. וכוונת המצות לדבקה בו יתברך שהיא כנשמה לגוף נחלקת גם כן לשתי מדרגות כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי שהן חי ומדבר. כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצות שהן המשכת והארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו לדבקה בו ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצות וכן בכוונה זו מתפלל ומברך הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח על כל פנים שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבקה בו נפשו האלהית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו שהוא רצון העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצות כנ"ל וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו ח"ו ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה וכל מדותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו כנז"ל:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק ל"ט פרק לט ומפני זה גם כן נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כדכתיב "ופני אריה אל הימין" וגו' "ופני שור מהשמאל" וגו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם כמו שנאמר ברעיא מהימנא פרשת פנחס ולכן מעלת הצדיקים גדולה מהם כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה ומדור המלאכים בעולם היצירה*:
הגהה
*(והיינו בסתם מלאכים אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים כמו שאיתא בר"מ שם שיש שני מיני חיות הקדש טבעיים ושכליים וכמו שאיתא בע"ח):
וההבדל שביניהם הוא כי בעולם היצירה מאירות שם מדותיו של אין סוף ברוך הוא לבדן שהן אהבתו ופחדו ויראתו כו'. וכמו שנאמר [בתיקונים ועץ חיים] דשית ספירין מקננין ביצירה ולכן זאת היא עבודת המלאכים תמיד יומם ולילה לא ישקוטו לעמוד ביראה ופחד וכו' והיינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו'. אבל בעולם הבריאה מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא שהן מקור המדות ואם ושרש להן וכדאיתא בתיקונים דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכרסיא שהוא עולם הבריאה ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים עובדי ה' בדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת אין סוף ברוך הוא שאהבה זו נקרא רעותא דלבא כנ"ל ומרעותא דלבא נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה שהוא גן עדן העליון כדלקמן וכמו שנאמר בזהר ויקהל אך היינו דווקא נשמות ממש שהן בחינת מוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא אבל בחינת הרוח של הצדיקים וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו המסותרות בלב כללות ישראל אין עולות לשם רק בשבת וראש חודש לבד דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון שהוא עולם הבריאה הנקרא גן עדן העליון להתענג על ה' וליהנות מזיו השכינה כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא אלא במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור אין סוף ברוך הוא על ידי חכמתו ובינתו יתברך המאירות שם בעולם הבריאה ומה שזוכות נשמות אלו לעלות למעלה מהמלאכים אף שעבדו בדחילו ורחימו טבעיים לבד היינו מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם אתכפיא סטרא אחרא המלובשת בגופם בין בבחינת סור מרע לכבוש התאוות ולשברן ובין בבחינת ועשה טוב כנ"ל והם היו בעלי בחירה לבחור ברע ח"ו ובחרו בטוב לאכפיא לסטרא אחרא לאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא כו' כיתרון האור כו' כנ"ל והנה כל זה הוא במדור הנשמות ומקום עמידתן אך תורתן ועבודתן נכללות ממש בעשר ספירות שהן בחינת אלהות ואור אין סוף מתייחד בהן בתכלית היחוד והיינו בעשר ספירות דבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים ובעשר ספירות דיצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים ובתוכן מלובשות עשר ספירות דאצילות ומיוחדות בהן בתכלית ועשר ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן אין סוף ברוך הוא מה שאין כן הנשמות אינן נכללות באלהות דעשר ספירות אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה ונהנין מזיו השכינה הוא אור אין סוף ברוך הוא המיוחד בעשר ספירות דבריאה או דיצירה והוא זיו תורתן ועבודתן ממש [ע' זהר ויקהל דר"י] כי שכר מצוה היא מצוה עצמה:

ועולם האצילות שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא כי חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא מיוחדות שם בו בתכלית היחוד ביחוד עצום ונפלא ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה כי שם ירדו להאיר בבחינת צמצום כדי שיוכלו שכלים נבראים לקבל מהן חב"ד לידע את ה' ולהבין ולהשיג איזו השגה באור אין סוף ברוך הוא כפי כח שכלים הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית שלא יתבטלו במציאותם ולא יהיו בגדר נבראים כלל רק יחזרו למקורם ושרשם שהוא בחינת אלהות ממש. והנה צמצום זה היא סבת ההארה שמאירות שם חב"ד של אין סוף ברוך הוא לנשמות אלו בעולם הבריאה. מה שאין כן באצילות שאינם בבחינת צמצום כל כך אי אפשר לשכלים נבראים לקבל מהן ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל לכן הוא מדור לצדיקים הגדולים שעבודתם היא למעלה מעלה אפילו מבחינת דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו יתברך כמו שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מבחינת בינה ודעת לשכל נברא אלא עבודתם היתה בבחינת מרכבה ממש לא"ס ברוך הוא וליבטל אליו במציאות ולהכלל באורו יתברך הם וכל אשר להם על ידי קיום התורה והמצות על דרך שאמרו האבות הן הן המרכבה והיינו לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם. אך מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו ליבטל וליכלל באורו יתברך בעבודתו בקביעות רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה וכמו בתפלת שמונה עשרה שהיא באצילות ובפרט בהשתחוואות שבה שכל השתחוואה היא בבחינת אצילות [כמו שנאמר בפרי עץ חיים בקבלת שבת] כי היא ענין ביטול באורו יתברך להיות חשיב קמיה כלא ממש אזי גם כן עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה [רק לפרקים בעת רצון תעלה נשמתו לאצילות בבחינת מים נוקבין כידוע לי"ח]:

והנה שכר מצוה מצוה פירוש שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה ואין לנו עסק בנסתרות שהם צדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה רק הנגלות לנו שאחריהם כל אדם ימשוך לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו בהתגלות לבו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא מקומה בעשר ספירות דבריאה ועבודה בדחילו ורחימו הטבעיים שבמוחו בעשר ספירות דיצירה אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו אפילו במוחו בבחינת גילוי דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי אפילו במוחו ותעלומות לבו על כל פנים רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנקרא חיצוניות העולמות ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך שהן עשר ספירות הקדושות וכמו שנאמר בתיקונים דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. והיינו אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו אלא כמו שנאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה פירוש מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים וגם אהבה לבדה אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות שהיא מסותרת בלב כל ישראל כמו שיתבאר לקמן וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אין הדבר תלוי בתשובה אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה ולכן לעולם יעסוק אדם כו' וכן הענין בתפלה שלא בכוונה כמו שאיתא בזהר:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ' פרק מ אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה אין לימודו עולה אפילו בעשר ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה כי הספירות הן בחינת אלהות ובהן מתלבש ומתייחד אור אין סוף ברוך הוא ממש ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' כמו שנאמר בתיקונים רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות שבהן עומדים המלאכים וכמו שאמר הרח"ו ז"ל בשער הנבואה פ"ב שמהתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ומהמצות בלי כוונה נבראים מלאכים בעולם העשייה וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה אבל תורה שלא לשמה ממש כגון להיות תלמיד חכם וכה"ג אינה עולה כלל למעלה אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקליפות*
הגהה
*(כמו שכתב בזהר ח"ג דף ל"א ע"ב ודף קכ"א עמוד ב' עי' שם ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' ואתער מה דאתער אי טב טב כו' ע"ש ודף ק"ה ע"א מלה דאורייתא אתעביד מיניה קלא וסליק כו' וד' קס"ח ע"ב קלין דאורייתא וצלותא בקעין רקיעין כו'):
וכמו שנאמר בזהר על פסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש דאפילו עמלא דאורייתא אי עביד בגין יקריה כו' וזהו שנאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פירוש שלא נשאר למטה בעולם הזה. ואף דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד שהוא ורצונו אחד הרי קודשא בריך הוא איהו ממלא כל עלמין בשוה ואף על פי כן אין העולמות שוים במעלתם והשינוי הוא מהמקבלים בשני בחינות האחד שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים והשנית שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כל כך כבתחתונים ועולם הזה הוא עולם השפל בשני בחינות כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון ולכן הוא חומרי וגשמי וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה אף שהן אותיות קדושות ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים דאף דלית אתר פנוי מיניה מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין ונקרא אל מסתתר וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון מאחר שהקול והדבור הוא גשמי אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור הואיל והיא מקור ושרש להן שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו לכן היא מעלה אותן עד מקומה בעשר ספירות דיצירה או דבריאה לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים כו' כנ"ל ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן או בתפלה ובכוונתה או במצוה ובכוונתה בהארה גדולה לאין קץ מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי לא מינה ולא מקצתה עד עת קץ הימין שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה' וגו' כנ"ל באריכות*
הגהה
*(ושם מאיר ומתגלה גם כן היחוד העליון הנעשה בכל מצוה ותלמוד תורה שהוא יחוד מדותיו יתברך שנכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים על ידי עת רצון העליון אין סוף ברוך הוא המאיר ומתגלה בבחינת גילוי רב ועצום באתערותא דלתתא היא עשיית המצוה או עסק התורה שבהן מלובש רצון העליון אין סוף ברוך הוא אך עיקר היחוד הוא למעלה מעלה בעולם האצילות ששם הוא מהות ועצמות מדותיו יתברך מיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא ושם הוא מהות ועצמות רצון העליון אין סוף ברוך הוא והארתן לבד היא מאירה בבי"ע בכל עולם מהן לפי מעלתו ואף שנפש האדם העוסק בתורה ומצוה זו אינה מאצילות מכל מקום הרי רצון העליון המלובש במצוה זו והוא הוא עצמו הדבר הלכה והתורה שעוסק בה הוא אלהות ואור אין סוף המאציל ברוך הוא שהוא ורצונו אחד וברצונו יתברך האציל מדותיו המיוחדות בו יתברך ועל ידי גילוי רצונו המתגלה על ידי עסק תורה ומצוה זו הן נכללות זו בזו ונמתקות הגבורות בחסדים בעת רצון זו):
ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל כדכתיב "ובשתים יעופף" [וכמו שכתב הרב רבנו חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער היחודים פרק י"א] שהכנפים בעוף הן זרועות האדם כו' ובתיקונים פירש שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו נקראים בנים ואם לאו נקראים אפרוחים דלא יכלין לפרחא*
הגהה
*(ובתיקון מ"ה דעופא הוא מט"ט רישא דיליה יו"ד וגופא וא"ו ותרין גדפין ה"א ה"א כו' והיינו עולם היצירה שנקרא מט"ט ובו הן גופי הלכות שבמשנה ורישא דיליה הן המוחין ובחינת חב"ד שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן ותרין גדפין דחילו ורחימו הן ה' עילאה שהיא רחימו וה' תתאה היא יראה תתאה עול מלכות שמים ופחד ה' כפחד המלך דרך משל שהיא יראה חיצונית ונגלית מה שאין כן יראה עילאה ירא בושת היא מהנסתרות לה' אלהינו והיא בחכמה עילאה יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא כמו שכתב בר"מ):
כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלוי בהם כלל כדתנן ניטלו אגפיה כשרה והעיקר הוא ראשו וכל גופו והכנפיים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון וכך דרך משל התורה ומצות הן עיקר היחוד העליון על ידי גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד שהן יצירה ובריאה*
הגהה
*(או אפילו בעשיה בעשר ספירות דקדושה מקום מצות מעשיות וכן מקרא אבל במשנה מתגלה היחוד ואור אין סוף ברוך הוא ביצירה ובתלמוד בבריאה דהיינו שבלימוד מקרא מתפשט היחוד ואור אין סוף ברוך הוא מאצילות עד העשיה ובמשנה עד היצירה לבדה ובתלמוד עד הבריאה לבדה כי כולן באצילות אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבי"ע כמו שכתב בפרי עץ חיים):
והנה אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצות אף על פי כן נקראין גדפין להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא וקבלת שכר והיום לעשותם כתיב ולמחר לקבל שכרם ומי שלא הגיע למדה זו לטעום מעין עולם הבא אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות כמו שקובל עליו הנביא הוי כל צמא לכו למים. כי לפי פשוטו אינו מובן דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד פשיטא שילמוד מעצמו ולמה לו לנביא לצעוק עליו הוי וכמו שכתב במקום אחר באריכות:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"א פרק מא ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו שנאמר "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה כמו לפני לבישת טלית ותפילין וגם יתבונן איך שאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא המלובשות דרך פרט בפרשת קדש והיה כי יביאך דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו וכן ליבטל ולכלול בחינת הדעת שבנפשו הכולל חסד וגבורה שהן יראה ואהבה שבלבו בבחינת דעת העליון הכולל חסד וגבורה המלובש בפרשת שמע והיה אם שמוע והיינו כמו שנאמר בשולחן ערוך לשעבד הלב והמוח כו' ובעטיפת ציצית יכוין כמו שנאמר בזהר להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים וכו' לייחדה עלינו מצוה זו והוא כענין שום תשים עליך מלך ואזי אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו אינה נקראת בשם עבודת העבד והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' ואותו תעבודו וגו' וכמו שאיתא בזהר [פ' בהר] כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו' הכי נמי אצטריך לב"נ לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו' ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדוש' כו' [ובר"מ שם ד' קי"א ע"ב] שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות והן בחינת עבד ובחינת בן ואף דיש בן שהוא גם כן עבד הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים:

והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה אף על פי כן מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו. ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו שזו נק' יראה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו' רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו ויראה עילאה הוא ירא בושת כו' דאית יראה ואית יראה כו' אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמו שאיתא בתיקונים] וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא אף שנקראת עבודת עבד וצריך להיות גם כן בחינת בן לעורר האהבה הטבעית על כל פנים המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו יתברך וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנ"ל. אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו יתברך הנקרא בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי עסק התורה והמצות שהוא מלובש בהן ויתכוין להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן וכמו שאיתא לקמן פירוש יחוד זה באריכות ע"ש. וזהו פירוש לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל*

הגהה
*(וגם על ידי זה יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים ממילא בהתכללות המדות ויחודם על ידי גילוי רצון העליון ברוך הוא המתגלה למעלה באתערותא דלתתא הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה שהן רצונו יתברך וכמו שאיתא באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת א"א פ"ד שתרי"ג מצות התורה נמשכות מחיוורתא דאריך אנפין שהוא רצון העליון מקור החסדים):
ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו לבד ולא לרוות נפשו הצמאה לה' אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמו שאיתא לעיל בשם רעיא מהימנא]. מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו שיחפוץ בזה בכל לבו מכל מקום מעט מזער חפץ לבו בזה באמת מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא ויחוד זה הוא רצונו האמיתי והיינו יחוד העליון שבאצילות הנעשה באתערותא דלתתא על ידי יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלובש בתורה ומצות שעוסקת בהן והיו לאחדים ממש כמש"ל כי על ידי זה מתיחדים גם כן מקור התורה והמצות שהוא הקודשא בריך הוא עם מקור נפשו האלהית הנקרא בשם שכינה שהן בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין כמו שאיתא במקום אחר באריכות. אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה' ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל ח"ו מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן אפילו במסירת נפש ממש ועסק התורה ומצות והתפלה הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך והיו לאחדים ממש שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן כדאיתא בגמרא ובזהר אלא ששם מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה' וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה אלהי נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד ליטלה ממני כו' כלומ' מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך וכמו שאיתא "אליך ה' נפשי אשא" והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפלה ובפרט באמירה לה' לנכח כמו ברוך אתה וכה"ג והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר ברוך אתה כו' וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים וכמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה כו' וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה על כל פנים כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד רצוא ושוב שבספר יצירה ] עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא בי"ב שעות היום וצירופי שם אדנ"י בלילה כנודע. והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה למקורו תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה ובית האסורים כנ"ל. והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה מאהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו. רק שצריך לקבוע עתים להתבונן בגדולת ה' להשיג דחילו ורחימו שכליים וכולי האי ואולי וכו' כנ"ל:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ב פרק מב והנה במה שכתבנו לעיל בענין יראה תתאה, יובן היטב מה שכתבו בגמרא על פסוק "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'. דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא "שואל מעמך" כתיב.

אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום, כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם "רועים". ומשה רבינו עליו השלום הוא כללות כולם, ונקרא "רעיא מהימנא". דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל, לידע את ה', כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משורש נשמת משה רבינו עליו השלום, המושרשת בדעת העליון שבעשר ספירות דאצילות המיוחדות במאצילן ברוך הוא, שהוא ודעתו אחד והוא המדע כו'.

ועוד זאת יתר על כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש. כי העבודה שבלב היא לפי הדעת, כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה". ולעתיד הוא אומר: "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי" וגו'.

אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה, שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים; אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה', ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו. כנודע שדעת הוא לשון התקשרות, כמו: "והאדם ידע" וגו'.

וכוח זה ומידה זו, לקשר דעתו בה', יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבינו עליו השלום. רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר, לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, כמו שכתבנו לעיל בשם הזוהר, דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב, כמו שכתוב שם. והשנית היא יגיעת הנפש, שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה.

כי שיעור שעה זו אינו שווה בכל נפש. יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדולת ה' - יגיע אליה היראה ופחד ה', כמו שכתב בש"ע א"ח סימן א': כשיתבונן האדם שהמלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו'. ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה, ולא תוכל למצוא במחשבתה האלהות כי אם בקושי ובחזקה. ובפרט אם הוטמאה בחטאת נעורים, שהעוונות מבדילים כו' [כמו שכתוב בספר חסידים סימן ל"ה].

ומכל מקום בקושי ובחזקה, שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול, להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה, בוודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל: "יגעתי ומצאתי - תאמין", וכדכתיב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'". פירוש, כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, שהיא בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן, והיא היראה הטבעית המסותרת הנ"ל.

רק שכדי שתבוא לידי מעשה בבחינת יראת חטא, להיות סור מרע במעשה דבור ומחשבה, צריך לגלותה ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביאה לבחינת מחשבה ממש שבמוח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעולתה מהכוח אל הפועל ממש, דהיינו להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה מפני ה', הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו ובוחן כליותיו ולבו, וכמאמר רז"ל: "הסתכל בשלושה דברים" כו', "עין רואה ואוזן שומעת" כו'. וגם כי אין לו דמות הגוף, הרי אדרבה, הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראיית העין ושמיעת האזן על דרך משל; רק הוא על דרך משל, כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח איבריו, כמו קור או חום, ואפילו חום שבצפורני רגליו על דרך משל אם נכווה באור. וכן מהותם ועצמותם וכל מה שמתפעל בהם, יודע ומרגיש במוחו. וכעין ידיעה זו, על דרך משל, יודע הקב"ה כל הנפעל בכל הנבראים, עליונים ותחתונים, להיות כולם מושפעים ממנו יתברך, כמו שכתוב: "כי ממך הכל"; וזהו שאומרים: "וגם כל היצור לא נכחד ממך". וכמו שכתב הרמב"ם [והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמו שכתב הרמ"ק בפרד"ס], שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'.

רק שמשל זה אינו אלא לשכך את האוזן, אבל באמת אין המשל דומה לנמשל כלל. כי נפש האדם, אפילו השכלית והאלהית, היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו, מחמת התלבשותה ממש בנפש החיונית המלובשת בגוף ממש. אבל הקב"ה אינו מתפעל חס ושלום ממאורעי העולם ושינוייו, ולא מהעולם עצמו, שכולם אינן פועלים בו שום שינוי חס ושלום.

והנה כדי להשכיל זה היטב בשכלנו, כבר האריכו חכמי האמת בספריהם. אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים, בלי שום חקירת שכל אנושי, ואומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם" וכו', כנ"ל פרק כ'.

והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש, מלוא כל הארץ כבודו ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו וליבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור - אזי תיקבע בלבו היראה לכל היום כולו; כשיחזור ויתבונן בזה, אפילו בהתבוננות קלה, בכל עת ובכל שעה, יהיה סור מרע ועשה טוב במחשבה דבור ומעשה, שלא למרות חס ושלום עיני כבודו אשר מלוא כל הארץ, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, כנ"ל. וזהו שאמר הכתוב: "כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו", שהיא יראה המביאה לקיום מצוותיו יתברך בסור מרע ועשה טוב, והיא יראה תתאה הנ"ל.

ולגבי משה, דהיינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלהית, מילתא זוטרתי היא כנ"ל, [שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גילוי במחשבה ממש, כידוע ליודעי ח"ן].

ועוד זאת יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם, עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו, שהרי כשישן אין שום יראה ממנו. והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר, רק בעיני השכל, על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, שיודע שחיותו מלובש בתוכם. ואם כן, ככה ממש יש לו לירא את ה', על ידי ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין סוף ברוך הוא מלובש בהם להחיותם*.

הגהה
*(וגם נראה בראיית העין שהם בטלים לאורו יתברך, בהשתחוואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם, כמאמר רז"ל על פסוק "וצבא השמים לך משתחוים", שהשכינה במערב, ונמצא הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול.

והנה גם מי שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל, אף על פי כן, כשנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד, תיפול עליו אימה ופחד):

ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים, הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום, ובין שהוא לבוש לבוש אחד, ובין שהוא לבוש בלבושים רבים. אלא העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד, להיות קבוע בליבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו, השמים והארץ ומלואה, הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה, ועל ידי זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם. וזה נכלל גם כן בלשון "אמונה", שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו, כמו אומן המאמן ידיו וכו'.

וגם להיות לזיכרון תמיד לשון חז"ל, קבלת עול מלכות שמים, שהוא כעניין "שום תשים עליך מלך", כמו שנתבאר במקום אחר וכו', כי הקב"ה מניח את העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו עלינו וכו', ואנחנו מקבלים וכו'. וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת שמונה עשרה, אחר קבלת עול מלכות שמים בדיבור בקריאת שמע, לחזור ולקבל בפועל ממש במעשה וכו', כמו שנתבאר במקום אחר:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ג פרק מג והנה על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצוותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב, אמרו: אם אין יראה אין חכמה. ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות. דהיינו כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין, ומהארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכו', ובין רקיע לרקיע כו', רגלי החיות כנגד כולן וכו', וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו'. רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה, ירא בשת, ויראה פנימיות, שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: "אם אין חכמה אין יראה", דחכמה היא כ"ח מ"ה, ו"החכמה מאין תמצא". ו"איזהו חכם הרואה את הנולד", פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שנאמר: "וברוח פיו כל צבאם". ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה. ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו כו', וכנ"ל [פרקים כ' וכ"א ] באריכות, בדרך משל מנפש האדם, שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו'.

וזהו שאמר הכתוב: "הן יראת ה' היא חכמה". אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית. וזהו שאמרו: "אם אין יראה אין חכמה".

והנה באהבה יש גם כן שתי מדרגות: אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה, כנודע על מאמר רז"ל: "דרכו של איש לחזר אחר אשה", שאהבה נקראת איש וזכר, כמו שכתוב: "זכר חסדו", ו"אשה יראת ה'", כנודע.

ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו, כי אהבה זו היא מבחינת אצילות, דלית תמן קיצוץ ופירוד חס ושלום. אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב, וכביטול דבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה, או בחמדת הלב כנ"ל, אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מידת האהבה שבנפש מלבושיה, דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו, מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטלים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם חס ושלום, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים, וכמו שכתוב: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי צור לבבי" וגו', וכמו שיתבאר לקמן. וגם מי שאין מידת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני, יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה על ידי התבוננות הנ"ל, כמו שיתבאר לקמן.

והנה בחינת אהבה זו, פעמים שקודמת ליראה, כפי בחינת הדעת המולידה, כנודע [שהדעת כולל חסדים וגבורות, שהם אהבה ויראה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות]. ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה, הנולדה בליבו בזכרו את ה' אלהיו. ומכל מקום היראה גם כן כלולה בה ממילא, רק שהיא בבחינת קטנות והעלם, דהיינו יראת חטא למרוד בו חס ושלום; והאהבה היא בהתגלות ליבו ומוחו. אך זהו דרך מקרה והוראת שעה, בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה, כמעשה דרבי אלעזר בן דורדייא. אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם, צריך להקדים תחילה קיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה, בבחינת קטנות על כל פנים בסור מרע ועשה טוב, להאיר נפשו האלהית באור התורה ומצוותיה, ואחר כך יאיר עליה אור האהבה. [כי ואהבת בגימטריא שתי פעמים אור, כידוע ליודעי ח"ן]:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ד פרק מד והנה כל מדרגת אהבה משתי מדרגות אלו, אהבה רבה ואהבת עולם, נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, כל חד לפום שיעורא דיליה, כמו שכתבו בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", דא קודשא בריך הוא, דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלביה וכו'.

ולכן נקראים דחילו ורחימו "הנסתרות לה' אלהינו", ותורה ומצוות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות כו'. כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות בבחינת מעשה. מה שאין כן בדחילו ורחימו, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב, כנזכר לעיל.

אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם, והיא שוה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו. והיינו מה שכתב הזוהר על פסוק "נפשי אויתיך בלילה" וגו', דירחים לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשא ורוחא, כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו'. וזהו שכתוב "נפשי אויתיך", כלומר, מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמתיים, לכך "אויתיך". פירוש, שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו, וכשהוא חלש ומעונה, מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו. וכן כשהוא הולך לישן, מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשייעור משנתו. כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא, חיי החיים האמיתיים, להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כמו שכתב הזוהר שם, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל לילא, לאשתדלא בפולחניה עד צפרא כו'.

ואהבה רבה וגדולה מזו, והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו, היא מה שכתב ברעיא מהימנא, כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו'; כי הלא אב אחד לכולנו. ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת, להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא. מכל מקום, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרוב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור, כמו שכתבו בתיקונים, דאתפשטותיה בכל דרא ודרא לאנהרא לון וכו'. רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל. ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי, להיות בהתגלות ליבו ומוחו, לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא "קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך", דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו, לעורר כוונת ליבו ומוחו, להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ברוך הוא, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו, ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב.

וכשירגיל עצמו כן תמיד, הרי ההרגל נעשה טבע. ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני, לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו, בבחינת אהבה מסותרת; רק שתועלת יציאתה אל הגילוי, כדי להביאה לידי מעשה, שהוא עסק התורה והמצוות, שלומד ומקיים על ידי זה כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כבן העובד את אביו. ועל זה אמרו: "מחשבה טובה - הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה", להיות גדפין לפרחא כנזכר לעיל. והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים, כנזכר לעיל, או להיות לו דירה בתחתונים, כנזכר לעיל.

והנה גם לבחינת "נפשי אויתיך" הנזכרת לעיל, קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגילוי על ידי ההרגל תמיד, בפיו ולבו שוין. אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בליבו, אף על פי כן יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמן, על ידי ציור עניין אהבה זו במחשבה שבמוחו; ומחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה כו'. והנה שתי בחינות אהבות אלו, אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו. וכן היראה הכלולה בהן, שהיא לירא מליפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ברוך הוא. אף על פי כן אינן נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות ליבו. ואז מקומן בעשר ספירות דיצירה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן ובסיבתן. אבל כשהן בהתגלות ליבו - נקראות רעותא דליבא בזוהר, ומקומן בעשר ספירות דבריאה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן. מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי, היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק, והתבוננות עצומה מעומקא דליבא יתיר ותדיר באין סוף ברוך הוא, איך הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי ברוך הוא.

ומודעת זאת מה שכתוב בתיקונים, כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה, שהיא ההתבוננות באור אין סוף, חיי החיים ברוך הוא. וכמאמר אליהו: "בינה ליבא, ובה הלב מבין". ולא עוד, אלא ששתי בחינות אהבות אלו הנזכרות לעיל הן כלולות מן בחינת אהבה רבה, וגדולה ומעולה מדחילו ורחימו שכליים, אשר האהבה נקראת לעיל בשם "אהבת עולם". רק שאף על פי כן צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הנזכרת לעיל, הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה', כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, עד שמים רבים לא יוכלו לכבות וכו' ונהרות לא ישטפוה וכו'. כי יש יתרון ומעלה לבחינת אהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו' הבאה מהתבונה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, על שתי בחינות אהבה הנזכרות לעיל כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת כו', כיתרון ומעלת הזהב על הכסף וכו', כמו שיתבאר לקמן. וגם כי זה כל האדם ותכליתו, למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו, איש איש כפי אשר יוכל שאת, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת בא: "בגין דישתמודעון ליה" וכו', וכנודע.

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ה פרק מה עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצוות לשמן, על ידי מידתו של יעקב אבינו עליו השלום, שהיא מידת הרחמים, לעורר במחשבתו תחילה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלהות המחיה נפשו, אשר ירד ממקורו חיי החיים אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק. כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות כו'. ובפרט כשיזכור על כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו אשר לא טובים המה, ומלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא. כי יעקב חבל נחלתו, וכמשל המושך בחבל וכו', והוא סוד גלות השכינה. ועל זה נאמר: "וישוב אל ה' וירחמהו", לעורר רחמים רבים על שם ה' השוכן אתנו, כדכתיב: "השוכן אתם בתוך טומאתם".

וזהו שאמר הכתוב: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". כי רחל היא כנסת ישראל, מקור כל הנשמות. ויעקב במידתו העליונה, שהיא מידת הרחמים שבאצילות, הוא המעורר רחמים רבים עליה. "וישא את קולו" למעלה, למקור הרחמים העליונים, הנקרא "אב הרחמים" ומקורם. "ויבך", לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל, להעלותן מגלותן ולייחדן ביחוד העליון אור אין סוף ברוך הוא, בבחינת נשיקין, שהיא אתדבקות רוחא ברוחא, כמו שכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו", דהיינו התקשרות דבור האדם בדבר ה' זו הלכה. וכן מחשבה במחשבה, ומעשה במעשה, שהוא מעשה המצוות. ובפרט מעשה הצדקה וחסד, דחסד דרועא ימינא, הוא בחינת חיבוק ממש, כמו שכתוב "וימינו תחבקני". ועסק התורה בדיבור ומחשבת העיון הן בחינת נשיקין ממש.

והנה על ידי זה יכול לבוא לבחינת אהבה רבה בהתגלות לבו, כדכתיב "ליעקב אשר פדה את אברהם", כמו שנתבאר במקום אחר.

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ו פרק מו ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות ליבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא באמת לאמיתו, ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה כמו שיתבאר.

והוא, כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם". פירוש, כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו.

והנה זהו טבע הנהוג במידת כל אדם, אף אם שניהם שווים במעלה. ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש, מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם ליבו כלב האבן המס ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך.

והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ עשה לנו אלוהינו, כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ונודע מזוהר הקדוש והאר"י ז"ל ריבוי ההיכלות והעולמות עד אין מספר, ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית. וכמו שאמרו בגמרא, כתיב: "היש מספר לגדודיו", וכתיב: "אלף אלפין ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי" וגו'. ומשני, אלף אלפין וכו' מספר גדוד אחד; אבל לגדודיו אין מספר. וכולם קמיה כלא ממש חשיבי, ובטלים במציאות ממש, כביטול דיבור אחד ממש לגבי מהות הנפש המדברת ועצמותה, בעוד שהיה דיבורה עדיין במחשבתה או ברצון וחמדת הלב, כנזכר לעיל באריכות. וכולם שואלים איה מקום כבודו, ועונים: מלא כל הארץ כבודו, הם ישראל עמו. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערוות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, לא על ידי מלאך ולא על ידי וכו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו" וגו', כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש, בבחינת נשיקין פה לפה, לדבר דבר ה' זו הלכה, ואתדבקות רוחא ברוחא, היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, דכולא חד ממש. וגם בבחינת חיבוק, הוא קיום המצוות מעשיות ברמ"ח אברים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא, כנזכר לעיל. ודרך כלל נחלקין לשלוש בחינות, ימין ושמאל ואמצע, שהן חסד דין רחמים, תרין דרועין וגופא וכו'.

וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצוות, ונפש החיונית לבושיהן הנ"ל, באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק.

וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. וקדושה היא לשון הבדלה, מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות. והיא בחינת סובב כל עלמין, מה שאינו יכול להתלבש בהן. כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין סוף ברוך הוא, הרי היא במעלת ומדרגות קדושת אין סוף ברוך הוא ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו יתברך והיו לאחדים ממש.

וזהו שכתוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם" וגו'. פירוש, כי על ידי קיום המצוות הריני אלוה שלכם, כמו "אלהי אברהם", "אלהי יצחק" וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך, ובטלים ונכללים באורו. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות. לכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו. רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים, כמו האבות וכיוצא בהן, שראו עולמם בחייהם.

וזהו שאמר אסף ברוח הקודש, בעד כל כנסת ישראל שבגולה: "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". כלומר, שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך, ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה, שתפול עליה אימתה ופחד תחילה, ואחר כך אהבה רבה בתענוגים, או כרשפי אש, כמידת הצדיקים שנזדכך חומרם. וכנודע, שדעת הוא לשון הרגשה בנפש, והוא כולל חסד וגבורה. אף על פי כן אני תמיד עמך, כי אין החומר מונע יחוד הנפש באור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין, וכמו שכתוב: "גם חושך לא יחשיך ממך".

ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות, וחמץ בפסח, השווה לכל נפש. לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו, כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו.

[ומה שכתוב "בהמות" לשון רבים, לרמז כי לפניו יתברך גם בחינת דעת העליון, הכולל חסד וגבורה, נדמה כבהמות ועשייה גופנית לגבי אור אין סוף, כמו שכתוב: "כולם בחכמה עשית". ונקראת "בהמה רבה", כמו שנתבאר במקום אחר. והוא שם ב"ן, בגימטריא בהמ"ה, שלפני האצילות]:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ז פרק מז והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד. וכמו שכתבתי לעיל כי אלהינו הוא כמו אלהי אברהם וכו' לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה. כמו שאיתא ויסע אברם הלוך ונסוע וגו':

אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמו שאיתא בזוהר הקדוש על פסוק ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והווה ליה לומר ותרומה אלא משום דכולא חד עיין שם היטב]:

וזהו שאיתא ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו' כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו' ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר ה' אלהינו ה' אחד הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח והיא בחינת יציאת מצרים ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא. אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע כדאיתא בגמרא ופוסקים אלא מפני שהן דבר אחד ממש. וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן אני ה' אלהיכם והיינו גם כן כמש"ל:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ח פרק מח והנה כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין סוף ברוך הוא כי כשמו כן הוא אין סוף, ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך ברצונו הפשוט ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור אין סוף ברוך הוא בלי צמצומים רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עלה ועלול לא היה העולם הזה נברא כלל כמו שהוא עתה בבחינת גבול ותכלית מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע לרקיע וכן עובי כל רקיע ורקיע ואפילו עולם הבא וגן עדן העליון מדור נשמות הצדיקים הגדולים והנשמות עצמן ואין צריך לומר המלאכים הן בבחינת גבול ותכלית כי יש גבול להשגתן באור אין סוף ברוך הוא המאיר עליהן בהתלבשות חב"ד כו'. ולכן יש גבול להנאתן שנהנין מזיו השכינה ומתענגין באור ה' כי אין יכולין לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין סוף ממש שלא יתבטלו ממציאותן ויחזרו למקורן. והנה פרטיות הצמצומים איך ומה אין כאן מקום ביאורם. אך דרך כלל הן הם בחינת הסתר והעלם המשכת האור והחיות שלא יאיר ויומשך לתחתונים בבחינת גילוי להתלבש ולהשפיע בהן ולהחיותם להיות יש מאין. כי אם מעט מזער אור וחיות בכדי שיהיו בבחינת גבול ותכלית שהיא הארה מועטת מאד וממש כלא חשיבי לגבי בחינת הארה בלי גבול ותכלית ואין ביניהם ערך ויחס כלל כנודע פירוש מלת ערך במספרים שאחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים שהוא חלק אחד מני אלף אלפים אבל לגבי דבר שהוא בבחינת בלי גבול ומספר כלל אין כנגדו שום ערך במספרים שאפילו אלף אלפי אלפים וריבוא רבבות אינן אפילו כערך מספר אחד לגבי אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות אלא כלא ממש חשיבי. וככה ממש היא בחינת ההארה מועטת זו המתלבשת בעולמות עליונים ותחתונים להשפיע בהם להחיותם לגבי ערך אור הגנוז ונעלם שהוא בבחינת אין סוף ואינו מתלבש ומשפיע בעולמות בבחינת גילוי להחיותם אלא מקיף עליהם מלמעלה ונקרא סובב כל עלמין. ואין הפירוש סובב ומקיף מלמעלה בבחינת מקום ח"ו כי לא שייך כלל בחינת מקום ברוחניות. אלא ר"ל סובב ומקיף מלמעלה לענין בחינת גילוי השפעה כי ההשפעה שהוא בבחינת גילוי בעולמות נקראת בשם הלבשה שמתלבשת בעולמות כי הם מלבישים ומשיגים ההשפעה שמקבלים משא"כ ההשפעה שאינה בבחינת גילוי אלא בהסתר והעלם ואין העולמות משיגים אותה אינה נקראת מתלבשת אלא מקפת וסובבת הלכך מאחר שהעולמות הם בבחינת גבול ותכלית נמצא שאין השפעת אור אין סוף מתלבש ומתגלה בהם בבחינת גילוי רק מעט מזער הארה מועטת מצומצמת מאד מאד והיא רק כדי להחיותם בבחינת גבול ותכלית. אבל עיקר האור בלי צמצום כל כך נקרא מקיף וסובב מאחר שאין השפעתו מתגלית בתוכם מאחר שהם בבחינת גבול ותכלית. והמשל בזה הנה הארץ הלזו הגשמיות אף שמלא כל הארץ כבודו. והיינו אור אין סוף ברוך הוא כמו שכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'. אף על פי כן אין מתלבש בתוכה בבחינת גילוי ההשפעה רק חיות מעט מזער בחינת דומם וצומח לבד וכל אור אין סוף ברוך הוא נקרא סובב עליה אף שהוא בתוכה ממש. מאחר שאין השפעתו מתגלית בה יותר רק משפיע בה בבחינת הסתר והעלם וכל השפעה שבבחינת הסתר נקרא מקיף מלמעלה כי עלמא דאתכסיא הוא למעלה במדרגה מעלמ' דאתגליא ולקרב אל השכל יותר הוא בדרך משל. כמו האדם שמצייר בדעתו איזה דבר שראה או שרואה הנה אף שכל גוף עצם הדבר ההוא וגבו ותוכו ותוך תוכו כולו מצוייר בדעתו ומחשבתו מפני שראהו כולו או שרואהו הנה נקראת דעתו מקפת הדבר ההוא כולו. והדבר ההוא מוקף בדעתו ומחשבתו רק שאינו מוקף בפועל ממש רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו. אבל הקב"ה דכתיב ביה כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו' הרי מחשבתו ודעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא מראשו ועד תחתיתו ותוכו ותוך תוכו, הכל בפועל ממש. למשל כדור הארץ הלזו, הרי ידיעתו יתברך מקפת כל עובי כדור הארץ וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו, הכל בפועל ממש, שהרי ידיעה זו היא חיות כל עובי כדור הארץ כולו והתהוותו מאין ליש, רק שלא היה מתהוה כמות שהוא עתה בעל גבול ותכלית וחיות מועטת מאד כדי בחינת דומם וצומח. אם לא על ידי צמצומים רבים ועצומים שצמצמו האור והחיות שנתלבש בכדור הארץ להחיותו ולקיימו בבחינת גבול ותכלית, ובבחינת דומם וצומח בלבד, אך ידיעתו יתברך המיוחדת במהותו ועצמותו. כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע ובידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים ולא בידיעה שחוץ ממנו כידיעת האדם. כי כולם נמצאים מאמיתתו ית'. ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו וכו'*:
הגהה
*(כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והסכימו עמו חכמי הקבלה, כמו שכתב בפרד"ס מהרמ"ק ז"ל וכ"ה לפי קבלת האר"י ז"ל בסוד הצמצום והתלבשות אורות בכלים כמש"ל פ"ב):
הרי ידיעה זו מאחר שהיא בבחינת אין סוף אינה נקרא' בשם מתלבשת בכדור הארץ שהוא בעל גבול ותכלית אלא מקפת וסובבת. אף שידיעה זו כוללת כל עביו ותוכו בפועל ממש ומהווה אותו על ידי זה מאין ליש וכמו שביארתי במ"א:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק מ"ט פרק מט והנה אף כי פרטי בחינות ההסתר וההעלם אור אין סוף ברוך הוא בהשתלשלות העולמות עד שנברא עולם הזה הגשמי עצמו מספר ומינים ממינים שונים כידוע לטועמים מעץ החיים:

אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים. לשלשה מיני עולמות כלליים. ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטיים. והם שלשה עולמות בי"ע. כי עולם האצילות הוא אלהות ממש. וכדי לברוא עולם הבריאה שהן נשמות ומלאכים עליונים אשר עבודתם לה' בבחינת חב"ד המתלבשים בהם והם משיגים ומקבלים מהם היה תחלה צמצום עצום כנ"ל. וכן מבריאה ליצירה. כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריאה עדיין הוא בבחינת אין סוף לגבי עולם היצירה. ואי אפשר להתלבש בו אלא על ידי צמצום והעלם וכן מיצירה לעשיה [וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור שלשה צמצומים אלו באריכות לקרב אל שכלינו הדל] ותכלית כל הצמצומים הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי ולאכפייא לסטרא אחרא ולהיות יתרון האור מן החושך בהעלות האדם את נפשו האלהית והחיונית ולבושיה וכל כחות הגוף כולן לה' לבדו כנ"ל באריכות. כי זה תכלית השתלשלות העולמות. והנה כמים הפנים לפנים כמו שהקב"ה כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים. והכל בשביל אהבת האדם התחתון להעלותו לה'. כי אהבה דוחקת הבשר. על אחת כמה וכמה בכפלי כפליים לאין קץ כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל בשביל לדבקה בו יתברך בדביקה חשיקה וחפיצה ולא יהיה שום מונע מבית ומבחוץ לא גוף ולא נפש ולא ממון ולא אשה ובנים. ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים שתקנו ברכות קריאת שמע שתים לפניה כו' דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע כמו שהקשו הרשב"א ושאר פוסקים. ולמה קראו אותן ברכות קריאת שמע ולמה תקנו אותן לפניה דווקא. אלא משום שעיקר קריאת שמע לקיים בכל לבבך כו' בשני יצריך כו' דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה'. ולבבך הן האשה וילדיה. שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו. כמשארז"ל על פסוק הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים. ונפשך ומאדך כמשמעו חיי ומזוני להפקיר הכל בשביל אהבת ה'. ואיך יבא האדם החומרי למדה זו לכך סידרו תחלה ברכות יוצר אור. ושם נאמר ונשנה באריכות ענין וסדר המלאכים העומדים ברום עולם להודיע גדולתו של הקב"ה איך שכולם בטלים לאורו יתברך "ומשמיעים ביראה כו' ומקדישים כו' ואומרים ביראה קדוש כו'" כלומר שהוא מובדל מהן ואינו מתלבש בהן בבחינת גילוי אלא מלא כל הארץ כבודו היא כנסת ישראל למעלה וישראל למטה כנ"ל. וכן אופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו' ברוך כבוד ה' ממקומו" לפי שאין יודעים ומשיגים מקומו וכמו שאומרים כי הוא לבדו מרום וקדוש. ואחר כך ברכה שניה אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו. כלומר שהניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו להיות נקרא אלהינו. כמו אלהי אברהם כו' כנ"ל. והיינו כי אהבה דוחקת הבשר ולכן נקרא אהבת עולם שהיא בחינת צמצום אורו הגדול הבלתי תכלית להתלבש בבחינת גבול הנקרא עולם בעבור אהבת עמו ישראל כדי לקרבם אליו ליכלל ביחודו ואחדותו יתברך. וזהו שאומרים חמלה גדולה ויתירה פירוש יתירה על קרבת אלהים שבכל צבא מעלה. ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם. וקרבתנו וכו' להודות וכו' ופי' הודאה יתבאר במקום אחר. וליחדך כו' ליכלל ביחודו יתברך כנ"ל והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא אזי ממילא כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד ורק לדבקה בו יתברך וליכלל באורו בדביקה חשיקה וכו' בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל. אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא לזה אמר והיו הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם כו' וכמו שכתוב בעץ חיים שיחוד הנשיקין עיקרו הוא יחוד חב"ד בחב"ד והוא עיון התורה והפה הוא מוצא הרוח וגילויו בבחינת גילוי והיינו בחינת הדבור בדברי תורה. כי על מוצא פי ה' יחיה האדם ומכל מקום לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו עד שיוציא בשפתיו כדי להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה עד נפש החיונית השוכנת בדם האדם המתהוה מדומם צומח חי כדי להעלות כולן לה' עם כל העולם כולו ולכללן ביחודו ואורו יתברך אשר יאיר לארץ ולדרים בבחינת גילוי ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו' שזהו תכלית השתלשלות כל העולמות להיות כבוד ה' מלא כל הארץ הלזו דוקא בבחינת גילוי לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא כנ"ל באריכות. וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה רק שצריך תחלה העלאת מ"ן למסור לו נפשו ומאודו כנ"ל:

עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק נ' פרק נ והנה כל בחינת ומדרגות אהבה הנ"ל הן מסטרא דימינא ובחינת כהן איש חסד ונק' כסף הקדשים מלשון נכסוף נכספת לבית אביך. אך יש עוד בחינת אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף, והיא אהבה כרשפי אש מבחינת גבורות עליונות דבינה עילאה, דהיינו שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא ממש חשיב, תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו, ולאסתכלא ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה, וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן, והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית, ומזה באה לידי צמאון וכמו שכתוב צמאה לך נפשי, ואחר כך לבחינת חולת אהבה, ואחר כך באה לידי כלות הנפש ממש, כמו שכתוב גם כלתה נפשי. והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה, [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים וכמו שכתב האר"י ז"ל על פסוק "והכהנים הלוים", שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד], ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחינת רצוא ושוב, שהיא בחינת אהבה עזה זו כשלהבת היוצא מן הבזק כדאיתא בגמ' [פ"ב דחגיגה. ואי אפשר לבאר ענין זה היטב במכתב, רק כל איש נלבב ונבון המשכיל על דבר ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה' ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת כל חד לפום שיעורא דיליה [יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו'] אחרי קדימת יראת חטא להיות סור מרע בתכלית שלא להיות עונותיכם מבדילים כו' ח"ו. והנה סדר העבודה בעסק התורה והמצות הנמשכת מבחינת אהבה עזה זו היא בבחינת שוב לבד כמו שכתב בספר יצירה, ואם רץ לבך שוב לאחד פירוש ואם רץ לבך היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני, כשמתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ברוך הוא, ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו ית', אזי זאת ישיב אל לבו מארז"ל כי על כרחך אתה חי בגוף הזה להחיותו כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה על ידי תורת חיים, להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך בבחינת גילוי כמו שכתבתי לעיל, וכמו שכתב בזוהר הקדוש למהוי אחד באחד פירוש שהיחוד הנעלם יהיה בבחינת עלמא דאתגליא וזהו שכתוב לכה דודי וכו' ובזה יובן מארז"ל ע"כ אתה חי וע"כ וכו' ואלא איך יהיה רצונו וכמו שכתבתי במקום אחר באריכות על משנה זו ע"כ אתה חי בעזרת חיי החיים ברוך הוא: עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק נ"א פרק נא והנה לתוספת ביאור לשון הינוקא דלעיל צריך לבאר תחלה להבין קצת ענין השראת השכינה שהיתה שורה בבית קדש קדשים וכן כל מקום השראת השכינה מה עניינו, הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה. אך הענין כדכתיב ומבשרי אחזה אלוה שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו, ואף על פי כן עיקר משכנה והשראתה היא במוחו ומהמוח מתפשטת לכל האברים וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, העין לראות, והאזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך כנראה בחוש שבמוח מרגיש כל הנפעל ברמ"ח אברים וכל הקורות אותם. והנה אין שינוי קבלת הכחות והחיות שבאברי הגוף מן הנשמה מצד עצמה ומהותה שיהיה מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח חלקי' שונים מתלבשי' ברמ"ח מקומות, כפי ציור חלקי מקומו' אברי הגוף שלפי זה נמצא עצמותה ומהותה מצוייר בציור גשמי ודמות ותבנית כתבנית הגוף ח"ו אלא כולה עצם אחד רוחני פשוט ומופשט מכל ציור גשמי ומבחינת וגדר מקום ומדה וגבול גשמי מצד מהותה ועצמות' ולא שייך במהות' ועצמותה לומר שהיא במוחין שבראש יותר מברגלים מאחר שמהותה ועצמותה אינה בגדר ובחינת מקום וגבול גשמי רק שתרי"ג מיני כחות וחיות כלולים בה במהותה ועצמותה לצאת אל הפועל והגילוי מההעלם להחיות רמ"ח אברין ושס"ה גידין שבגוף על ידי התלבשותם בנפש החיונית שיש לה גם כן רמ"ח ושס"ה כחות וחיות הללו. והנה על המשכת כל התרי"ג מיני כחות וחיות מהעלם הנשמה אל הגוף להחיותו עליה אמרו שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וגילוי זה הוא כולו במוחין שבראש ולכן הם מקבלים תחלה הכח והחיות הראוי להם לפי מזגם ותכונתם שהן חב"ד וכח המחשבה וכל השייך למוחין ולא זו בלבד אלא גם כללות כל המשכות החיות לשאר האברים גם כן כלולה ומלובשת במוחין שבראש ושם הוא עיקרה ושרשה של המשכ' זו בבחינת גילוי האור והחיו' של כל הנשמ' כולה ומשם מתפשטת הארה לשאר כל האברים ומקבל כל א' כח וחיו' הראוי לו כפי מזגו ותכונתו כח הראיה מתגלה בעין וכח השמיעה באוזן וכו'. וכל הכחות מתפשטים מהמוח כנודע כי שם הוא עיקר משכן הנשמה כולה בבחינת גילוי שנגלית שם כללו' החיות המתפשט ממנה. רק כחותיה של כללות החיות מאירים ומתפשטים משם לכל אברי הגוף כדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים [ואפילו הלב מקבל מהמוח ולכן המוח שליט עליו בתולדתו כנ"ל]:

וככה ממש על דרך משל אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין להחיותם ובכל עולם יש ברואים לאין קץ ותכלית רבוא רבבות מיני מדרגות מלאכים ונשמות כו' וכן ריבוי העולמות אין לו קץ וגבול גבוה על גבוה כו'. והנה מהותו ועצמותו של אין סוף ברוך הוא שוה בעליונים ותחתונים כמשל הנשמה הנ"ל וכמו שכתב בתיקונים דאיהו סתימו דכל סתימין פירוש דאפי' בעלמין סתימין דלעילא הוא סתום ונעלם בתוכם כמו שהוא סתום ונעלם בתחתוני' כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל אפילו בעולמות עליונים. ונמצא כמו שמצוי שם כך נמצא בתחתונים ממש. וההבדל שבין עולמו' עליונים ותחתונים הוא מצד המשכת החיות אשר אין סוף ברוך הוא ממשיך ומאיר בבחינת גילוי מההעלם [שזה אחד מהטעמי' שההשפעה והמשכות החיות מכונה בשם אור עד"מ] להחיות העולמות והברואים שבהם שהעולמו' העליוני' מקבלים בבחינת גילוי קצת יותר מהתחתוני' וכל הברואי' שבהם מקבלים כל א' כפי כחו ותכונתו שהיא תכונת ובחינת המשכה הפרטית אשר אין סוף ברוך הוא ממשיך ומאיר לו. והתחתונים אפילו הרוחניים אינם מקבלים בבחינת גילוי כ"כ רק בלבושים רבים אשר אין סוף ברוך הוא מלביש בהם החיות והאור אשר ממשיך ומאיר להם להחיותם וכ"כ עצמו וגברו הלבושים אשר אין סוף ברוך הוא מלביש ומסתיר בהם האור והחיות עד אשר ברא בו עולם הזה החומרי והגשמי ממש ומהווהו ומחייהו בחיות ואור אשר ממשיך ומאיר לו אור המלובש ומכוסה ומוסתר בתוך הלבושים הרבים והעצומים המעלימים ומסתירי' האור והחיות עד שאין נראה ונגלה שום אור וחיות רק דברים חומריים וגשמיים ונראים מתים אך בתוכם יש אור וחיות המהוה אותם מאין ליש תמיד שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיו ואור זה הוא מא"ס ברוך הוא רק שנתלבש בלבושים רבים וכמו שכתב בע"ח שאור וחיות כדור הארץ החומרי הנראה לעיני בשר הוא ממלכות דמלכות דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה[1] וכו' עד שבתוך כולן י' ספירות דאצילות המיוחדות במאצילן אין סוף ברוך הוא:

הערות שוליים

  1. [בדפוסים הקודמים הי' כתוב "מלכות דמלכות דעשיה" ונ"ל דצ"ל "מלכות דיצירה" וכ"ה באגה"ק סי' כ"ה המתחיל להבין אמרי בינה כו'. נמצא לפנינו גוף כתי"ק].
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק נ"ב פרק נב וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין וכל האברים מקבלים אור וכח לבד המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין ככה ממש על דרך משל עיקר גילוי כללות המשכת החיות להחיות העולמות והברואים שבהם הוא מלובש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו יתברך הנק' בשם מוחין והן הן המלובשים בתורה ומצותיה וגילוי כללות המשכה זו הוא מקור החיות אשר העולמות מקבלי' כל א' בפרטות רק הארה מתפשטת ומאירה ממקור זה כדמיון אור המתפשט מהשמש על דרך משל וכחות אברי הגוף מהמוח הנ"ל ומקור זה הוא הנקרא עלמא דאתגליא ומטרונית' ואימא תתאה ושכינה מלשון ושכנתי בתוכם על שם שמקור זה הוא ראשית התגלות אור אין סוף אשר ממשיך ומאיר לעולמות בבחינת גילוי וממקור זה נמשך לכל א' האור וחיות פרטי הראוי לו ושוכן ומתלבש בתוכם להחיותם ולכן נקרא אם הבנים על דרך משל וכנסת ישראל שממקור זה נאלצו נשמות דאצילות ונבראו נשמות דבריאה וכו' וכולן אינן רק מהתפשטות החיות והאור מהמקור הזה הנק' שכינה כהתפשטות האור מהשמש אבל השכינה עצמה שהיא ראשית הגילוי ועיקרו מה שא"ס ברוך הוא מאיר לעולמות בבחינת גילוי והיא מקור כל המשכות החיות שבכל העולמות [שכל החיו' שבהם אינו רק אור המתפשט ממנה כאור המתפשט מהשמש] אי אפשר לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתה שתשכון ותתלבש בתוכם ממש בלא לבוש המעלים ומסתיר אורה מהם שלא יתבטלו במציאות לגמרי במקורם כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש שאין נראה שם אור זה רק עצם גוף השמש בלבד. ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולהלבישה ולא יתבטל במציאות באורה הוא רצונו יתברך וחכמתו וכו' המלובשים בתורה ומצותיה הנגלית לנו ולבנינו דאורייתא מחכמה נפקת היא חכמה עילאה דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעה וכו' וכמש"ל שאור אין סוף ברוך הוא מלובש ומיוחד בחכמה עילאה והוא יתברך וחכמתו אחד רק שירדה בסתר המדרגות ממדריגה למדריגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים שהן תרי"ג מצות התורה. ובירידתה בהשתלשלו' מעולם לעולם גם השכינה ירדה ונתלבשה בה בכל עולם ועולם וזהו היכל קדש קדשים שבכל עולם ועולם וכמו שאיתא בזהר וע"ח שהשכינה שהיא מלכות דאצילות [שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא וחיות שמאיר לעולמות ולכן היא נקראת דבר ה' ורוח פיו כביכול על דרך משל כמו שבאדם הדבור הוא מגלה מחשבתו הסתומה ונעלמה להשומעים] היא מתלבשת בהיכל קדש קדשים דבריאה שהיא חב"ד דבריאה ובהתלבשותן במלכות דבריאה נבראו הנשמות והמלאכי' שבבריאה וגם משם נמשך התלמוד שלפנינו וכמש"ל בשם התיקונים שבעולם הבריאה מאירות ומשפיעות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא בבחינת צמצום עצום בכדי שיוכלו הנשמות והמלאכים שהם בעלי גבול ותכלית לקבל השפעה מבחינת חב"ד אלו ולכן נמשך משם התלמוד שהוא גם כן בחינת חב"ד שהתלמוד הוא טעמי ההלכות על בוריין והטעמים הם בחינת חב"ד וההלכות עצמן הן ממדותיו של אין סוף ברוך הוא שהן חסד דין רחמים כו' שמהן נמשך ההיתר והאיסור והכשר והפסול והחיוב והפטור כמו שאיתא בתיקוני'. ובהתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה מתלבשת בהיכל קדש קדשים דיצירה שהוא חב"ד דיצירה ובהתלבשותן במלכות דיצירה נוצרו הרוחות והמלאכים שביצירה וגם משם היא המשנה שלפנינו שהיא הלכות פסוקות הנמשכות גם כן מחב"ד של אין סוף ברוך הוא רק שבחינת חב"ד שהם טעמי ההלכות הם מלובשים וגנוזי' בגופי ההלכות ולא בבחינת גילוי וגופי ההלכו' שהן בבחינת גילוי הן הן הארת מדותיו של אין סוף ברוך הוא בבחינת גילוי כמש"ל בשם התיקוני' דשית ספירן מקננין ביצירה שהן דרך כלל שני קוין ימין ושמאל להקל מסטרא דחסד דהיינו להתיר שיוכל לעלות אל ה' או להחמיר כו' והכל על פי חכמה עילאה דאצילות ובינה ודעת כלולות בה ומיוחדות בא"ס ברוך הוא כי בתוך כולן מלובשות חב"ד דאצילות שאור אין סוף ברוך הוא מיוחד בהן בתכלית היחוד וכן בדרך זה ירדה השכינה ונתלבשה בהיכל קדש קדשים דעשיה וכל עולם מג' עולמות אלו מתחלק לרבבות מדריגות הנקראות גם כן עולמות פרטים ומלכות דאצילו' מלובשת במלכות*:
הגהה
*(ובזה יובן לשון הכתוב מלכותך מלכות כל עולמים):
של כל עולם פרטי יורדת ומתלבשת בהיכל קדש קדשים שהוא חב"ד שבעולם שלמטה ממנו במדרגה. והנה מהשכינה המלובשת בהיכל קדש קדשים של כל עולם ועולם כללי או פרטי נמשך ומתפשט ממנה אור וחיות לכל העולם והברואים שבו נשמות ומלאכים וכו' כי כולם נבראו בעשרה מאמרות שבמעשה בראשית שהם דבר ה' הנקרא בשם שכינה:
עריכה - תבנית - שיחה
ליקוטי אמרים - פרק נ"ג פרק נג והנה כשהיה בית ראשון קיים שבו היה הארון והלוחות בבית קודש קדשים, היתה השכינה שהיא מלכות דאצילות שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא שורה שם ומלובשת בעשרת הדברות ביתר שאת ויתר עז בגילוי רב ועצום יותר מגילויה בהיכלות קודש קדשים שלמעלה בעולמות עליונים כי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה דנפקא מגו חכמה עילאה דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא וכדי לחקקן בלוחות אבנים גשמיים לא ירדה ממדרגה למדרגה כדרך השתלשלות העולמות עד עולם הזה הגשמי כי עולם הזה הגשמי מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי הנשפע מהארת השכינה שבהיכל קודש קדשים דעשיה שממנה נמשך אור וחיות לעולם העשיה שגם עולם הזה בכללו אלא בחינת חכמה עילאה דאצילות שהיא כללות התורה שבי' הדברות נתלבשה במלכות דאצילות ודבריאה לבדן והן לבדן המיוחדות באור אין סוף שבתוכן הן הנקראות בשם שכינה השורה בקודש קדשים דבית ראשון על ידי התלבשותה בי' הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס ומעשה אלהים חיים [הוא עלמא דאתכסיא המקנן בעולם הבריאה כנודע לי"ח] ובבית שני שלא היה בו הארון והלוחות אמרו רבותינו ז"ל שלא היתה שכינה שורה בו. פירוש מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון שלא כדרך השתלשלות העולמות אלא בבית שני היתה שורה כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה ודבריא' במלכו' דיצירה ודיצירה בהיכל קדש קדשים דעשיה וקדש קדשים דעשיה היה מתלבש בקדש קדשים שבבית המקדש שלמטה ושרתה בו השכינה מלכות דיצירה המלובשת בקדש קדשים דעשיה. ולכן לא היה רשאי שום אדם ליכנס שם לבד כהן גדול ביום הכיפורים ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו כדאיתא בברכות פ"ק פירוש שכינה עמו כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה ויצירה ועשיה כי תרי"ג מצות התורה רובן ככולן הן מצות מעשיות וגם התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפלה הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור וכוונה לבד עד שיוציא בשפתיו וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה ותרי"ג מצות התורה עם שבע מצות דרבנן בגימטריא כת"ר שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש בחכמתו יתברך המיוחדות באור אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד וה' בחכמה יסד ארץ היא תורה שבעל פה דנפקא מחכמה עילאה כמו שכתב בזהר דאבא יסד ברתא. וזהוא שאמר הינוקא דנהורא עילאה דאדליק על רישיה היא שכינתא אצטריך למשחא פירוש להתלבש בחכמה הנקראת שמן משחת קדש כמו שכתוב בזהרואינון עובדין טבין הן תרי"ג מצות הנמשכות מחכמתו יתברך כדי לאחוז אור השכינה בפתילה היא נפש החיונית שבגוף הנקראת פתילה על דרך משל כי כמו שבנר הגשמי האור מאיר על ידי כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש כך אור השכינה שורה על נפש האלהית על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא בצדיקים או לפחות על ידי כליון לבושיה שהן מחשבה דבור ומעשה והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה בבינונים כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו' נעשה בחינת העלאת מ"ן להמשיך אור השכינה היא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא על נפשו האלהית שבמוחין שבראשו ובזה יובן היטב מה שכתוב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וכמו שכתב במ"א:

נשלם חלק ראשון בעזרת ה' יתברך ויתעלה

עריכה - תבנית - שיחה