חב"דפדיה:מיזמי חב"דפדיה/תולדות חסידות חב"ד

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיזם תולדות חסידות חב"ד נועד להביא סקירה על השתלשלותה של חסידות חב"ד, מהקמתה ועד ימינו.

המיזם לא נועד להיכנס לפרטי האירועים, רק לתאר את השתלשלותם בזה אחר זה וההשלכות שלהם על חסידות חב"ד.

תוכן עניינים

תקל"ב – יסוד חסידות חב"ד[עריכה]

כשחזר אדמו"ר הזקן לראשונה ממזריטש, סיפר שרבו, המגיד ממזריטש, אמר לו שאחד מתפקידיו הוא לייסד את שיטת חסידות חב"ד[1]. עוד בחייו של המגיד ממזריטש, בשנת תקל"ב, יסד אדמו"ר הזקן את שיטתו החדשה בעבודת השם - חסידות חב"ד - שהייתה ייחודית בין תלמידי המגיד[2]. לאחר התפשטות השיטה על ידי אדמו"ר הזקן ועל ידי שליחיו, הצטרפו אליה מאות אברכים צעירים. לימינו של אדמו"ר הזקן בהקמת חסידות חב"ד עמד אחיו רבי יהודה לייב פוזנר.

באותה שנה, בח' בניסן, חתמו הגר"א ורבני וילנא ושקלוב על חרם נגד תנועת החסידות[3], והוציאו לאור קונטרס מיוחד נגד החסידות בשם 'זמיר עריצים וחרבות צורים'[4]

תקל"ג – הסתלקות המגיד[עריכה]

במשך שתים עשרה שנות נשיאותו של המגיד ממזריטש, התרחבה תנועת החסידות והתפשטה בקהלות רבות. הסתלקותו המגיד גרמה לזעזוע בקרב תלמידיו, עד שהיה חשש ששיטת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב וממשיכו המגיד, יתמוטט חלילה. בעקבות כך ערכו תלמידי המגיד אסיפות בהם דנו על מי להטיל את הנהגת תנועת החסידות.

באחת מאותם אסיפות, גלה רבנו הזקן לחבריו, את מה שאמר לו הרב המגיד ביום ח"י כסלו, יום לפני הסתלקותו, שהוא מבקש ממנו להשתדל שבנו הרה"ק ר' אברהם יקבל עליו את על הנשיאות. ואם הוא יסרב, שימנו את הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק.

תלמידי המגיד בחרו בשלשה תלמידים: הרה"ק ר׳ יהודה לייב הכהן, רבנו הזקן והרה"ק ר' זושא מאניפולי, שיגישו כתב התקשרות להרה"ק ר' אברהם, בן הרב המגיד. בכתב זה התמסרו אליו כל תלמידי אביו וקבלו אותו בתור נשיא החסידים.

אולם נשיאותו של רבי אברהם המלאך לא נמשכה זמן רב, וכעבור מספר שנים הסתלק.

בשנים הראשונות מילא את מקומו, כנשיא תנועת החסידות, הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק.

המצב הקשה של תגועת החסידות באותם ימים דרש מנהיגות חזקה שתוכל להתמודד עם המגגדים הרבים שקמו לתנועת החסידות. היה צריך איש אשר רוח בו, שיוכל להתמודד עם המתנגדים, שלא יכהל מהדרמות ומהכרוזים נגד החסידות.

תלמידי הרב המגיד החליטו למנות לתפקיד זה את רכנו הזקן. תפקידו היה לכנות את מרכזי החסידות ככל רחכי המדינה, וכן לבקר בכל אותם מקומות בהם התישבו תלמידי המגיד לעודד אותם ולעזור להם כבניית מרכזי החסידות.

שלש שנים, משנת תקל"ג עד שנת תקל"ו, מילא רבנו הזקן את תפקידו. בנוסף לנסיעותיו למרכזי החסידים, נסע בחשאי גם לריכוזי המתנגדים. הוא היה משוחח אתם בדברי תורה, והוכיח להם כי החסידים גדולים הם בתורה הנגלית. באותם נסיעות 'רכש' רבנו הזקן תלמידים רבים, שהפכו, מאוחר יותר, להיות מגדולי חסידי חב"ד.

תקל"ד[עריכה]

לאחר הסתלקות הרב המגיד ממזריטש הנבירו המתנגדים את מלחמתם בחסידות. הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק ורבנו הזקן נסעו לוילנא, בשנת תקל"ד, כדי להפגש עם הגר"א, לשכנע אותו שהחסידים לא 'סטו' מדרך התורה, ובכך להביא להפסקת מלחמותיהם של המתנגדים נגד החסידים. אולם הגר"א סירב לקבלם ועזב את וילנה. הוא חזר אליה רק לאחר שרבנו הזקן ורבי מנחם מענדל עזבו את העיר.[5].

ומלחמת המתגגדים נמשכה במלוא עוזה. רבי מנחם מענדל ואתו אחדים מתלמידי המגיד, שנוכחו לראות שאינם יכולים להשקיט את מלחמת המתנגדים, החליטו לנסוע לארץ ישראל.[6]

תקל"ו[עריכה]

בשנת תקל"ו התאספו תלמידי המגיד לאסיפה כללית, לסכם את שלש שנות פעילותם מאז הסתלקות הרב המגיד, ולקבל החלטות על הפעילות בשנים הבאות.

האסיפה החליטה: 1. שהרה"ק ר' מנחם מענדל מויטכסק יסע לארצנו הקדושה. 2. שרבנו הזקן יתמנה לנשיא החסידים במדינת ליטא. 3. שרבנו הזקן יהיה המסדר הכללי של תנועת החסידות.[7]

ליוזנא[עריכה]

באותה שנה רבנו הזקן את המרכז הראשון לחסידות בעיר מגוריו ליוזנא. כרוזים הופצו בכל האיזור, בהם פורסם שאכרכים צעירים יכולים לבוא לליוזנא, למשך שלשה חדשים, לקבל הדרכה וסדר בלימוד מרבנו הזקן.

העיירה ליוזנא היתה אז מרכז מסחרי של כל האיזור (ויטבסק, בעשנאקאוויטש, הארדאק, יאנאוויטש רודניא, קאליסק, ליובאוויטש, נעוועל, ועוד). יהודי העיירה היו משופעים בפרנסה והם קבלו על עצמם לפרנס את האברכים שהגיעו ללמוד בעיירה.

כארבעים אברכים מוכשרים מהעיירות הסמוכות לליוזנא, התקבצו ובאו ללמוד אצל רבנו הזקן. אברכים אלו נחלקו לפי רמות לימוד, ונפתחו עבורם 'חדרים': חדר א', חדר ב' וחדר ג׳. אדמו"ר הזקן סידר סדר חדש: א. חובת לימוד גמרא בעיון חבורה חבורה בענין אחד, ולא פחות מארבע שעות ביום. ב. במשך השבוע מחוייבים להיות שיעור אחד ולהיות בקי בזה. ג. לימוד גמרא למיגרס לא פחות מדף אחד ליום. ד. פעמיים בשבוע, ביום ובשעות הקבועים לכך, יפלפלו ביניהם וכל אחד יעריך קושיותיו וישוביו. בנוסף לרבנו הזקן, מסרו שיעורים אחיו של רבנו הזקן: הרה"ק ר' יהודה ליב, הרה"ק ר' מרדכי והרה"ק ר' משה. [8].

תקל"ז – עליית החסידים לארה"ק[עריכה]

בחודש אדר תקל"ז (1777) יצאה מרוסיה חבורה של חסידים לארה"ק. כראש החבורה עמדו מנהיגי החסידות, רבי מנחם מענדל מויטבסק, רבי אברהם מקליסק ורבי ישראל מפולוצק, תלמידי הרב המגיד ממזריטש.

כ"ק אדמו"ר הזקן השתוקק להצטרף לנסיעה לארצנו הקדושה. שלשה חודשים התלבט ולא ידע מה להחליט. מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש התגלה אליו ואמר לו שלא יעזוב את רוסיה. אך לבסוף החליט רבנו להצטרף בכל זאת לעולים לארצנו הקדושה.

בתחילת חודש אייר שנת תקל"ז, יצאה מליוזנא שיירה גדולה, שבראשה היה רבנו הזקן עם כל בני ביתו, ואתם אחיו: רבי יהודה ליב, רבי מרדכי ורבי משה עם בני ביתם. השיירה עשתה את דרכה לעיר מוהילוב־פודולסק שליד נהר הדנייסטער, שם המתינו העולים לארצנו הקדושה, בראשם רבי מנחם מענדל מוימבסק.

כששמעו תלמדי רבנו הזק שהוא נוסע לארה"ק, הצטערו מאד ובכו במר נפשם לפני רבנו הזק אשר לא יעזבם, אכל רבנו הזקן השיב להם שחז"ל אמרו "חייך קודמין". אחדים מתלמידי ה'חדרים' הצטרפו לרבנו הזקן בנסיעתו.

כשלשה שבועות ישב רבנו הזקן במוהילוב־פודולסק, יחד עם חבורת החסידים שעשו דרכם לארה"ק. אך רבי מנחם מענדל מויטכסק ורבי אברהם מקאליסק דיברו על לבו של כ"ק אדמו"ר הזקן, שלא ישאיר את רוסיה הלבנה וליטא כצאן בלא רועה. לאחר ריבוי הפצרות הסכים רבנו הזק להישאר ברוסיה, ושמחת החסידים היתה נדולה מאד. רבנו הזקן נפרד מחבורת החסידים העולים לארה"ק "בבכי עד כי הגדיל מאד...״.

חבורת החסידים עשתה את דרכה לארצנו הקדושה ואילו רבנו הזקן ובני ביתו עשו את דרכם חזרה לליוזנא. גם אחיו של רבנו הזקן, שראו שהוא חוזר לליוזנא, חזרו אף הם, יחד עם בני ביתם.

חודשים רבים עשה רבנו את דרכו ממוהילוב־פודולסק עד ליוזנא. הוא התעכב בדרכו בכל עיר ועיירה. הרבי נשא דברי תורה בכל מקום ועשרות אברכים הצטרפו אליו. כשהגיע רבנו הזקן לליוזנא, יצאו כל תושבי העיר לקבל את פניו. והעיר ליוזנא צהלה ושמחה... מאז הפכה ליוזנא לבירת חסידות חב"ד, וממנה הפיץ רבנו הזקן את אורו הגדול לכל העולם כולו.

חבורת החסידים, בראשות הרה"צ ר' מנחם מענדל מויטבסק, יצאה לארה"ק בקיץ תקל"ז. בדרך הצטרפו לשיירתם יותר מארבע מאות איש. הם הפליגו במספר ספינות שיצאו ממוהילוב. באמצע הדרך באה עליהם סערה גדולה שהטביעה את אחת הספינות, על אותה ספינה היו כ־80 חסידים אשר רובם טבעו ר"ל, רק כ־30 מהם ניצלו והגיעו לחצי האי קרים. שאר נוסעי הספינות לא ידעו על האסון שקרה והמשיכו בדרכם לארה"ק אליה הגיעו ביום ה׳ אלול.

בתחילה התישבה חבורת החסידים בעיר צפת, אך מחמת הקשיים הרבים שהיו להם בצפת, עזב רבי מנחם מענדל את צפת והתיישב בעיר טבריה. שם הסתלק ביום א' באייר תקמ"ח (1788), ומנוחתו כבוד לחוף ים כנרת.[9]

תקמ"ג - ויכוח מינסק[עריכה]

אחד הויכוחים הגדולים שהיה לרבנו הזקן עם גדולי גאוגי המתנגדים התקיים בשנת תקמ"ג (1783) בעיר מינסק - מבצרם של המתנגדים.

באותו ויכוח בחנו גאוני המתננדים את אדמו"ר הזקן בלימוד, ונוכחו לראות כי הוא גאון עצום. הוא גם הסביר להם ששיטת החסידות מקורה בתורה והיא חלק בלתי נפרד ממנה. דבריו של רבנו הזקן שנאמרו בנועם משכו עשרות אברכים, לומדים מופלגים מקרב המתנגדים, שאחרי אותו ויכוח הגיעו לרבנו הזקן לליוזנא והפכו לתלמידיו.[10]

תקנ"ב - הקטרוג על אדמו"ר הזקן[עריכה]

במשך שנים מעטות התפשטה חסידות חב"ד בכל רחבי רוסיה ואוקראינה, כשעשרות אלפי יהודים מצטרפים אליה. הצלחתו, חסרת התקדים, של רבנו הזקן עוררה עליו מנגדים שלא נחו ולא שקטו.

שנת תקנ"ב היתה שנה קשה מאד לרבנו הזקן. במשך חדשים רבים, החל מראש השנה תקנ"ב עד חג השבועות, לא ידעו בני ביתו, אדמו"ר האמצעי וזקני המקורבים, מיסוריו הקשים של רבנו הזקן בגלל רדיפותיהם של המתננדים.

בהתוועדות חג השבועות, הורגשה אצל רבינו הזקן מרירות פנימית עמוקה, הוא היה שרוי בדבקות עצומה, שפתיו רחשו-לחשו ומעיניו זלגו דמעות על לחייו. מהרצינות והמרירות שהיו נסוכות על פניו הקדושות, הבינו כל הנוכחים שהוא לוחש תפילה ומעורר רחמים. כולם הרגישו שהבעש"ט והרב המגיד נמצאים אותה שעה בחדר. לפתע קם רבנו הזקן ממקום מושכו ואמר בקול בוכים:

"סבי[11] ורבי[12], עוררו רחמים רבים בעדי, בעד תלמידיכם, בעד מקושריכם ובעד תורתכם. אוי אוי, געוואלד, געוואלד, אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו!" - ורבנו הזקן נפל בהתעלפות עמוקה.

הנאספים התרגשו מאד. הרבנית, וכל בני הבית באו במרוצה, והבהילו את יונה הרופא. בתוך כך נכנס לחדר, הנכד הפעוט בן השנתיים ותשעה חדשים, הרבי ה'צמח צדק'. כשראה את סבו האהוב שוכב על הרצפה, השליך עצמו עליו בצעקה: סבא, סבא! רבנו הזקן פתח את עיניו הקדושות וראה איך נכדו הפעוט מושיט אליו את ידיו הקטנות וצועק: "סבא, סבא, החזק בידי וקום!" תפס רבנו הזקן בידי נכדו, באומרו: "תן לי את ידך", ומיד קם רבנו הזקן על רגליו ואמר: "זה ינחמנו".

עבודתו של רבנו הזקן במסירות נפש במשך שמונה עשרה שנה (תקל"ד - תקנ"ב) בחינוכם והדרכתם של חסידי חב"ד, עוררה קטרוג גדול למעלה, ורבנו הזקן נזקק למליצי יושר ולמעוררי רחמים. הוא שלח שלוחים מיוחדים ל'אהלי קודש' של מורנו הבעש״"ט והרב המניד ממזריטש.

במוצאי שבת סליחות, קרא רבנו הזקן אליו אחדים מהתלמידים המבוגרים וסיפר להם שהקטרוג רציני מאד, וכי יש לו יסוד לחשוב שבראש השנה הבא - תקנ"ג - יעבירו המקטרגים את קטרונם מהחסידות - עליו. רבנו הזקן ביקש מהם לעורר רחמים וכן להערך כיצר לעזור לבנו אדמו"ר האמצעי, בהנהנת וניהול החסידים וענייני החסידות.

מסירות נפשה של הרבנית דבורה לאה בתו של כ"ק אדמו"ר הזקן

בתו של רבנו הזקן, הרבנית הצדקנית דבורה לאה, אמו של אדמו"ר הצמח צדק, ששמעה את כל מה שמסר אבי' לקומץ תלמידיו, החליטה לקבל על עצמה את תוצאות הקטרוג ולהחליף את אביה. היא תיכננה כיצה לבצע זאת.

בערב ראש השנה אחרי תפלת מנחה, נכנסה הרבנית דבורה לאה לבית המררש של המנין הקטן, בו נכחו בני 'בית רבי' ויחידי סגולה מבין התלמידים שהיו שקועים אותה שעה באמירת תהלים. הרבנית דבורה לאה נינשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו והכריזה: "כל הקהל, הנכם עדים שבפני ספרי התורה הקדושים, אני מקבלת על עצמי בדיעה צלולה באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי רבי שניאור זלמן בן רבקה, שהוא ישאר בחיים".

בליל א' של ראש השנה אחרי התפילה, יצא רבנו הזקן ושאל היכן נמצאת דבורה לאה. כשראה אותה התחיל לומר לה "לשנה... " הוא הספיק לומר רק את המילה "לשנה", והרבנית הבורה לאה קפצה ואמרה לאביה "לשנה טובה תכתב ותחתם, אבא, אל תדבר..." ולא נתנה לו לסיים את ברכתו.

למחרת, ביום השני של ראש השנה, חלתה הרבנית הבורה לאה.

במוצאי ראש השנה, לאחר שעשה הבדלה, קרא רבנו הזקן לרבנית הבורה לאה ולבעלה רבי שלום שכנא לחדרו. רבי שלום שכנא עמד ליד הקיר ובכה, באמרו "מה עושים בילד בן שלש, ועוה ילד כזה..." (הכוונה לבנם הילד מנחם מענדל — כ"ק אדמו"ר הצמח צדק).

בקשתה האחרונה מאביה היתה, שיחנך וידריך את בנה יחידה. רבנו הזקן הבטיח לה למלא את בקשתה ואמר לה: - "בנך מנחם, נוחם הוא לי, נוחם יהי' לך ונוחם יהי' לישראל".

למחרת, בצום גדליה ג' תשרי תקנ"ג (1792), הסתלקה, כשהיא בדיעה צלולה עד הרגע האחרון.

בת עשרים ושש היתה הרבנית דבורה לאה בהסתלקותה. מנוחתה ככוד בעיר ליוזנא. [13]

תקנ"ז – הדפסת ספר התניא בפעם הראשונה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר התניא

עשרים שנה כתב רבנו הזקן את ספרו 'לקוטי אמרים', הוסיף, גרע ודייק בכל מילה ומילה, ובכל אות ואות. ונתן רשות להעתיק את הספר ולהפיצו ברבים. אבל על ידי אלפי ההעתקות בכתבי יד שונים נשתבש התוכן. בנוסף לכך גם המתנגדים זייפו את ספר התניא. אז החליט רבנו להיוועץ עם חבריו תלמידי הרב המגיד האם להדפיס את ספר התניא. הוא שלח שליחים מיוחדים אל הצדיקים רבי יהודה לייב הכהן ורביזוסיא מאניפולי. לאחר שקיבל את הסכמתם נתן רבנו הזקן את רשותו להדפיס את הספר.

בחודש אלול שנת תקנ"ו מסר כ"ק אדמו"ר הזקן את ספר התניא להדפסה בבית ההפוס שבסלאוויטא. הוא התנה עם המדפיס שעד תחלת חודש כסלו תקנ"ז יגמור להרפיס את הספר, כדי שיוכלו ללמוד בו ביום י"ט כסלו, יום ההילולא של הרב המגיד.

כשהגיע י"ט כסלו והתניא עדיין לא הגיע לרבנו הזקן, כאשר קיווה, הצטער צער רב.

ביום השני של חנוכה — כ"ו כסלו — הגיע רץ מיוחד מסלאוויטא והביא עמו מאתיים ספרי תניא הראשונים שיצאו מהדפוס ביום כ' כסלו. כאשר הראו לרבנו הזקן את הספר, התבונן בו זמן רב ואמר: "רבות מחשבות בלב איש, ברצוני היה אשר הספר יגמר בתחילת כסלו וביום ההילולא של מורי ילמדו בו, ועצת ה׳ היא תקום, ונגמרה הדפסתו ביום עשרים לחודש — ורבנו הזקן חזר ואט – כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו. וסיים: וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

איש לא הבין את פירוש הדברים, למה הצטער רבנו הזקן על איחור צאת הספר בשבועיים, ומדוע הכפיל ושילש את יום גמר הדפסת הספר, ויהי הדבר לפלא.

אמנם בשנת תקנ"ט בצאת רבנו הזקן מבית הסוהר, ביום השלישי י"ט בכסלו, כאשר בטעות נכנס לביתו של המתנגד, ורק בשעה מאוחרת בלילה אור לכ' כסלו נפדה מביתו של צר הצורר, אז נזכרו כולם בדבריו התמוהים של רבנו הזקן בקשר ליום כ׳ כסלו.

כ"ק אדמו"ר האמצעי אמר בשם אביו, רבנו הזקן, שהשנתיים חיות כתורה ועבודה שהוסיף ספרו בקרב החסידים - משנת תקנ"ז עד שנת תקנ"ט - הצילוהו ממות, ואלפי האלפים וריבוא רבבות המלאכים שנבראו מאותיות ותיבות ליקוטי אמרי קודש של רבותיו, המליצו בעד דרכם ודרכו להוציא לאור צדקו.

בפעם הראשונה, בשנת תקנ"ז (1796), נדפסו חמישה עשר אלף עותקים של ספר התניא. בשנת תקנ"ח נדפסו חמשת אלפים עותקים, ובשנת תקנ"ט נדפסו עשרים אלף עותקים שבעקבות כך, התקרבו אלפי למדנים מפורסמים לתנועת החסידות.[14]

כאשר המתננדים ראו שתנועת החסידות מתפשטת בצעדי ענק, וקהילות רבות נכנסו תחת דגלה, הם התעוררו לצאת במלחמת חרמה נגד החסידות. עיקר מלחמתם היתה נגד רבנו הזקן, כי הוא היה האישיות המרכזית והדומיגגטית ביותר בתנועת החסידות. ובנוסף לכך, חסידות חב"ד התפשטה בליטא וברוסיה הלבנה, איזורים שהיו קודם תחת השפעתם הבלעדית של המתגגדים.

המלחמה התגברה לאחר שנת תקנ"ז, שאז נדפס ספר התניא והופץ בעשרות אלפי עותקים שבעקבות כך, התקרבו אלפי למדנים מפורסמים לתנועת החסידות.

תקנ"ט – המאסר הראשון[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן

עד שנת תקנ"ד (1794) היה מעוז המתנגדים, נסיכות ליטא, תחת ממשלה פולין, ואילו אדמו"ר הזקן גר אז בליוזנא, שהיתה אז תחת ממשלת רוסיה. לכן עד שנת תקנ"ד השתמשו המתנגדים, במלחמתם בחסידות, בנשק החרמות, כי לא יכלו להלשין על אדמוה"ז, בגלל היותו אזרח רוסיה.

ואילו לאחר שנת תקנ"ד, כשנכבשה ליטא ע"י הרוסים, הוציא הממשל הרוסי איסור חמור להשתמש בחרמות. לכן שינו המתנגדים את שיטת מלחמתם בחסידות, הם נטשו את החרמות ועברו להלשנות.

אחרי פטירת הגר"א בשנת תקנ"ח (1797) התארגנו המתנגדים להלשין על רבנו הזקן לשלטונות הרוסיים. למעשה ההלשנה 'התנדב' אביגדור, רבה של פינסק. הוא התמנה לרב בפינסק, לאחר ש'ירד לחייו' וגירש משם את רב העיר הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב.[15]

אחת ההדרכות שהנהיג רבנו הזקן היתה שכל אחה מהחסידים ישתתף בהחזקת המשפחות שעלו לארץ הקודש ועסקו שם בתורה ועבודת ה'. לשם כך יסד רבנו הזקן בשנת תקמ"ח (1788) את 'כולל חב"ד'.

אנשי בליעל, שבראשם עמד אביגדור מפינסק, השתמשו בעובדה זו, והלשינו לממשל המרכזי בפטרבורג על רבנו הזקן, שהוא מורד במלכות ושהוא שולח סכומים גדולים למדינה זרה. כי ארץ ישראל היתה אז תחת השלטון הטורקי. זאת היתה עיקר המלשינות.

המלשינות נפלה על קרקע פוריה של שלטון אנטישמי, לדאבון לב. בחול-המועד סוכות של שנת תקנ"ט (1798) בא לליוזנא שר הצבא, בליווי קבוצת שוטרים מזוינים, לאסור את רבנו הזקן ולהובילו לפטרבורג.

רבנו הזקן יצא מביתו בדלת האחורית, והסתתר בבית העלמין בליוזנא. שם התבונן במצבו ותכנן את צעדיו הבאים. כשנכנסו אנשי הצבא לביתו של רבנו הזקן ולא מצאו אותו בבית, שאלו את אשתו, הרבנית סטערנא, היכן בעלה, וכשענתה שאינה יודעת, נתן לה אחד מאנשי הצבא מכה בפניה ושבר אחת משיניה. כשעזבו אנשי הצבא את המקום חזר אדמו"ר הזקן לביתו.

שר הצבא החליט לא להפריע בימי החג. הוא השאיר אחדים מאנשיו בליוזנא, והוא עצמו נסע מהעיר.

רבנו הזקן החליט שאם יבואו עוד הפעם לאסור אותו, יקבל את הדין באהבה. בימי שמיני עצרת ושמחת תורה, היו החסידים בהתמרמרות גדולה.

באסרו חג בבוקר, פירסם רבנו הזקן מכתב כללי אל עדת חסידי חב"ד, בו הזהיר את החסידים והמקושרים להתחזק בתקוה וביטחון גמור בהשי"ת, בזכות רבותינו הקדושים. ואם חייבים לסבול הוא מקבל זאת על עצמו.

בשעה מאוחרת ביום כ"ד תשרי – אסרו חג, הגיעו אנשי הצבא לאסור את רבנו הזקן. המפקד ציוה להכניס את רבנו הזקן ל'ענלה שחורה' שהיתה מיוחדת להובלת מורדים במלכות, ובשמירה מעולה של עשרה שוטרים מזויינים נלקח רבנו למאסרו בפטרבורג.

כשהביאו אותו לפטרבורנ הוא נאסר בבית הסוהר שבמבצר הפטרופאבלי שהיה מיועד לאסירים מסוכנים. בית הסוהר נמצא על אי, המוקף בנהר הנייבה, שהנישה אליו היא אך ורק בסירות.

לאחר המאסר מצאו בחדרו של רבנו הזקן פתק בכתב ידו: "שרים רדפוני חנם כדברך פחד לבי".[16]

כשנודע למתנגדים שמזימת ההלשנה הצליחה, ואדמו"ר הזקן נלקח למאסר ב'עגלה שחורה' כמורד במלכות, הם הכריזו על יום כ"ח תשרי כיום חג ומועד. בבתי הכנסת התפללו בהלל שלם וערכו סעודות יום טוב (למרות שחלק מגאוגי המתגגדים התנגדו לכך). [17]

כשהביאו את רבנו הזקן לפטרבורג, הושיבוהו בחדרים החשאיים של המבצר הפטרופבלי. למעלה משבעה שבועות (נ"ג יום) ישב במבצר זה. שלשת השבועות הראשונים ישב במשטר חמור מאד ובחדרים המיועדים למורדים במלכות. שכן אחד מעיקרי המלשינות היה שרבנו הזקן אוסף כספים ושולח לסולטן הטורקי, ששלט בארץ ישראל. אחר כך העבירוהו למקום נוח יותר במבצר עצמו.

כל ימי שבתו של רבנו הזקן במבצר הפטרופבלי, היו וועדות חקירה מיוחדות אוספות ומעבדות את חומר ההלשנה נגד רבנו, ואחר כך חקרוהו ודרשוהו. החקירות לא התקיימו במבצר, אלא במשרדי המועצה החשאית, וכל פעם היו מובילים את רבנו הזקן בסירה על נהר הנייבה, מהמבצר למשרדים.

שרי המלוכה עצמם חקרו את רבנו הזקן והוא ענה להם על כל שאלותיהם. התשובות והשאלות נרשמו ונשלחו לסנאט לעיון. כולם ראו בתשובותיו של רבנו הזקן את חכמתו הנפלאה וטהרת לבו.

כ"ק אדמו"ר האמצעי אמר, שרבנו הזקן ישב במאסר חמשים ושלשה ימים כנגד נ"ג פרקי ספר התניא. כי מאז שנדפס ספר התניא, קיטרג הס"מ על גילוי אור החסידות. רבנו הזקן קיבל על עצמו יסורי מוות במאסרו.

ביום שלישי י"ט כסלו יצא לאור משפט רבנו הזקן כי הוא חף מכל פשע, ונגזר דינו לצאת לחופשי.[18]

לאחר שאדמו"ר הזקן שוחרר ממאסרו, נפל אביגדור-המלשין לשיכרות, הוא היה מסתובב, יחף ושיכור כלוט, בשווקים וברחובות וילדים היו רצים אחריו ולועגים לו.[19].

תקס"א - המאסר השני[עריכה]

לאחר שחרורו של כ"ק אדמו"ר הזקן ממאסרו הראשון, לא נרגעו המתנגדים, הם המשיכו להלשין על רבנו הזקן ועל תנועת החסידות. הפעם לא היתה ההלשנה על רבנו הזקן באופן אישי (מרידה במלכות), אלא על כל תורת החסידות. הם טענו שתורת החסידות מהווה סתירה למלכותא דארעא — מלכותו של הקיסר הרוסי.

ואכן ההלשנה נפלה על אזניים קשובות, וביום ב׳ דחול המועד סוכות - ח"י תשרי, התקבלה פקודה מהשלטונות, שביום כ"ד בתשרי תקס"א (1800) יסע רבנו הזקן לפטרבורג.

בשונה מהמאסר הראשון, בו נלקח רבנו הזקן 'בעגלה השחורה' וחיילים שלופי חרב ליוו את העגלה, הרי במאסר השני נסע רבנו הזקן במרכבה של הדואר שהיתה מרווחת והדורה, ונתנו לשני מלווים, שאחד מהם היה בנו רבי משה, לנסוע אתו לפטרבורג ללוותו.

גם המאסר היה הפעם קל יותר, הוא הוחזק בבנין ה'טאיגע סאוויעט', ולא כמו במאסר הקודם שהוחזק במבצר הפטרופבלי.

במשך חודשיים, מכ"ח תשרי עד כ"ז כסלו, התקיימו יותר מעשרים ועידות שהשתתפו בהן מומחים בענפי השכלה שונים, שהתענינו והתעמקו במחקר דתי, ענייני קבלה ודברי ימי ישראל. רבנו הזקן השיב על כל השאלות בטוב טעם, פעמים ברוסית ופעמים בלשון הקודש, כאשר בנו, רבי משה, היה מתרגם את דבריו.[20]

ככלות ימי החקירה והדרישה ביום א' כ"ז כסלו ג׳ דחנוכה, ניתנה חופשה לרבנו הזקן להעתיק דירתו לבית פרטי, אך נצטווה שלא לעזוב את עיר הבירה פטרבורג. שרי המלוכה נוכחו לדעת שרבנו הזקן הוא מצביא מצויין ושרוב היהודים נוהרים אחרי עדת החסידים ונשיאיהם בכל מרחבי המדינה, והשפעתו של רבנו הזקן גדולה גם על נשיאי שאר החסידים.

הצאר הרוסי פאוועל הסכים להצעת שרי הממשלה לתת חופשה גמורה לרבנו הזקן. הם איפשרו לו להמשיך להנהיג את עדת החסידים כבימים ימימה. הם רק הגבילו אותו שלא יוכל לחזור חזרה לליוזנא, ושישאר באופן זמני בעיר פטרבורג.

רבנו הזקן עבר להתגורר בבית פרטי, ועדת החסידים צהלה ושמחה.[21]

ליאדי - 'אחרי פטרבורג'[עריכה]

אחרי שרבנו הזקן יצא ממאסרו בפטרבורג החלה הפצת תורת החסידות באופן של "יפוצו מעיגותיך חוצה" באופן נרחב ביותר, וטעם הדבר הוא כי אחרי מאסרו נתעלה רבנו הזקן במדריגה גבוהה מאד.[22]

לאחר מאסרו השני של רבנו הזקן בשנת תקס"א דרשו השלטונות שרבנו הזקן יקבע את מושבו בעיר פטרבורג, כדי שיוכלו 'להשגיח עליו'. הדבר גרם צער גדול לחסידים. באותה עת שהה בפטרבורג הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב מאד לצאר הרוסי. כשראה את אדמו"ר הזקן, התפעל מאד ממנו ורצה לפגוש בו. אחד מחסידי חב"ד סיפר לנסיך את גדולתו של אדמוה"ז, וכי רבבות אנשים מכבדים אותו, ובתוך כך סיפר לו על הצער הגדול שיש לחסידים מזה שהשלטונות רוצים שרבנו הזקן ישאר לגור בפטרבורג.

כשפגש הנסיך ליובאמירסקי את רבנו הזקן, אמר לו שאם יסכים להתיישב באחת מהעיירות הנמצאות תחת חסותו, דוברובנה או ליאדי, יוכל להשפיע על השלטונות שיאפשרו לו לעזוב את פטרבורג. הסכים רבנו הזקן להתיישב בעיירה ליאדי שהיתה תחת חסותו של הנסיך.

ביום י"א מנחם אב תקפ"א (1801) עזב רבנו הזקן את פטרבורג, כשהוא מלווה בחסידים רבים.

הנסיך ציוה לאנשיו לבנות בתים עבור רבנו הזקן ועבור חסידיו. ביום שישי ערב שבת נחמו, ארבעה עשר לחודש מנחם אב תקס"א הגיע כ"ק אדמו"ר הזקן בלווית חמשת אלפים חסידים והתיישב בליאדי.

כל ימי שבתו של רבנו הזקן בליאדי, היו ימים של קורת רוח. עבודתו בעסקנות הכלל התפשטה בכל רחבי רוסיה הלבנה ואוקראינה, ומאז בואו לליאדי נוספו לעדת החסידים עשרות אלפי חסידים. גם המתנגדים הפסיקו את מלחמתם, כי נוכחו לראות ששום דבר לא יכול לעצור את התפשטות החסידים ברחבי רוסיה ואוקראינה. הרבי והחסידים יכלו לעבוד את עבודתם ללא שום הגבלה.[23]

תקע"ב – מלחמת נפליון[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת נפוליאון

כשהחלה מלחמת נפוליאון עם הממלכה הרוסית, גילה רבנו הזקן את דעתו, שאם ינצח נפוליאון, למרות שיוקל ליהודים מבחינה גשמית, אולם מבחינה רוחנית תתרבה המינות וההפקרות. אשר על כן עשה אדמוה"ז את כל אשר לאל ידו לסייע לצבא הרוסי. לאחר שצבא נפוליאון פלש לרוסיה – בי"ד תמוז תקע"ב (1812) - שלח רבנו הזקן כמה מהחסידים שירגלו עבור הצבא הרוסי במפקדות הצבא הצרפתי, כשהידוע ביניהם היה החסיד ר' משה מייזליש.

כ"ק אדמו"ר הזקן פנה באגרת־קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקשם שיעמדו לעזר לממשלה הרוסית, בראשות הצאר אלכסנדר, בממונם, בעבודתם ובכל אשר להם. הוא סיים את אגרתו: "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להנצחונות הזמניות של השונא כי הנצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".

רבנו הזקן לא רצה לעזוב, בימי המלחמה, את מקום מגוריו בליאדי, כדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר ליאדי, ציווה רבנו הזקן לעזוב את העיירה מיידית. היה זה ביום שישי כ"ט מנחם אב, ערב ראש חודש אלול תקע"ב (1812).

רבנו הזקן, בני ביתו ואיתם כשלש מאות משפחות חסידים עזבו בבהילות את העיירה ליאדי. לפני שעזבו את הבית ציווה רבנו הזקן לקחת את כל כלי הבית, גם את המיטות והשולחנות. את הדברים הישנים והבלויים ציווה לשרוף. לאחר שעזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה אדמוה"ז לחזור לליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נשאר בביתו איזה כלי או בגד, ואכן מצאו שתי נעלי־בית בלויות, אז ציווה רבנו הזקן לשרוף את כל הבית.

זמן קצר לאחר עזיבת אדמוה"ז את ליאדי הגיע לשם נפוליאון, בכבודו ובעצמו, כשהוא מלווה באנשי צבא, הוא מיהר אל מקום ביתו של רבנו הזקן. כשראה שהבית עולה בלהבות ציווה לכבות את הדליקה. אבל מגודל האש לא יכלו לגשת לבית. כשראה שמהבית לא יוכל להציל דבר, פנה נפוליאון לתושבי ליאדי וביקשם שיביאו לו איזה דבר מרבנו הזקן, מטבע, כלי וכדומה. הוא הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ ששייך לרבנו הזקן. אך למרות בל החיפושים לא נמצא דבר.

מאה וארבעים יום הטלטלו רבנו הזקן ואתו שלוש מאות המשפחות בדרך, כשהם מלווים באנשי צבא רוסיים. עד אשר הגיעו לכפר פייענא שליד העיר קורסק, שם מצאו מרגוע לנפשם. שם גם נתבשרו שדבריו של רבנו הזקן נתקיימו וצבא נפוליאון החל לנחול מפלות במלחמה.

כאלף שש מאות ק"מ הטלטל רבנו הזקן מביתו שבליאדי עד שהגיע לכפר פייענא.

כשעזב כ"ק אדמו"ר הזקן את ליאדי, העתיקה ממלכת חב"ד את בירתה מליאדי לליובאוויטש, שבה התיישב כ"ק אדמו"ר האמצעי כעבור שנה. המשים שנה עמדה ליאדי בשממונה, עד שהגיע אליה נינו של רבנו הזקן, האדמו"ר חיים שניאור זלמן, בנו של אדמו"ר הצמח צדק, ששימש כאדמו"ר בליאדי. גם בנו המשיך את האדמו"רות בליאדי.[24]

תקע"ג - הסתלקות אדמו"ר הזקן[עריכה]

ביום שישי י"ב טבת תקע"ג הגיע אדמו"ר הזקן לכפר פיענא, שם נודע לו על חורבן רוסיה הלבנה[25]. ביום כ"ד טבת תקע"ג, במוצאי שבת פרשת שמות, מיד[26] לאחר הבדלה[27], בשעה 22:22 - הוא נפטר.

בתפלת ערבית קודם פטירתו של אדמו"ר הזקן סיפרו בניו שהייתה "בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה". לפני הסתלקותו אמר: "זה שיאחז ב"ידית" שלי אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי"[28]. עוד אמר[29]: "ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר, יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעוללים, יש מי שהוא גוסס רגעים אחדים כנראה שהמעביר שלו הוא מן השלוחים הטובים, והחייב את ההסתלקות מן הגוף הוא תלוי מזמן החיים בגוף, ופירש הכתוב טוב מותי מחיי, שהטוב והחיים אחר המות הוא מחיי הגוף לפי אופן החיים בהיות הנשמה בגוף, ומזה הוא התרגשותי. רגעים לפני הסתלקותו כתב אדמור הזקן על פתקא: "נפש השפלה באמת לאמיתו בשרשה עבודתה היא תורה גשמית"[30].

לפני הסתלקותו ציווה אדמו"ר הזקן לסגור את החדר בו הוא שוכב ושיכניסו רק מי שרוצה להתפלל, ובאם יזדמנו לשם שני אנשים יהודים המזלזלים ביהדותם - שישתדל בעל הבית להפחידם ולהחזירם בתשובה. בשכר זאת הבטיח הרבי אריכות ימים לבעל הבית (הגוי)[31].

כיון שלא היה בכפר פיענא בית קברות, הובילו אותו למחרת בעגלה[32] לעיירה הסמוכה, האדיטש[33]. מאוחר יותר נבנה על מקום הקבר אוהל.

כשהובילו את אדמו"ר הזקן לקבורה בהאדיטש, נעצרה העגלה באמצע הדרך והיה נראה שאדמו"ר הזקן הגביה את עצמו וכאילו שוכב באויר. המלווים נבהלו מאוד ואז הם שמו לב שחיה טמאה נכנסה תחת העגלה. הם גירשו אותה ואדמו"ר הזקן חזר לשכב כמקודם.

לאחר הקבורה עבר אדמו"ר הצמח צדק לגור בהאדיטש, ליד הציון הקדוש.

ליובאוויטש[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליובאוויטש

בעת הסתלקותו של רבנו הזקן, בכ"ד טבת תקע"ג, שהה כ"ק אדמו"ר האמצעי בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה. הוא נשלח לשם ע"י רבנו הזקן, להכין מקום למשפחת 'בית־הרב' בעת ששהו בכפר פייענא. לאחר הסתלקות רבנו הזקן הגיעו בני ביתו לקרמנצ'ונ והתיישבו בה. אחדים ממשפחתו של רבנו הזקן התיישבו בעיר ראמען שליד האדיטש, ואילו אדמו"ר הצמח צדק ובני ביתו התיישבו בהאדיטש.

אחרי הסתלקותו של רבנו הזקן, ביקשו חסידי חב"ד שבאוקראינה מאדמו"ר האמצעי להישאר באוקראינה לישיבת קבע. לעומתם, חסידי חב"ד שברוסיה הלבנה שלחו משלחות לרבנו האמצעי שיקבע מושבו בתוכם. לבסוף גברו חסידי חב"ד שברוסיה הלבנה, ואחרי חג השבועות תקע"ג עזב כ"ק אדמו"ר האמצעי את קרמנצ'ונ ועשה את דרכו לרוסיה הלבנה.

כשלשה חודשים היה רבנו האמצעי בדרך, הוא עבר מעיר לעיר, ובכל מקום אמר חסידות והיהודים חלקו לו כבוד רב. ממשלת רוסיה הורתה לנציגיה הרשמיים בכל עיר ועיר לחלוק כבוד לרבנו ולחסידים הנלווים אליו, ולבוא לעזרתם בכל צרכיהם, "משום שהוא בנו של הרבי מליאדי שעמד לימין הרוסים במלחמתם בנפוליאון".

ביום שני ח"י באלול תקע"ג (1813) הגיע כ"ק אדמו"ר האמצעי, ואתו אלפי חסידים, לליובאוויטש, וקבע בה את מושבו.

כשהגיע רבנו האמצעי לליובאוויטש, נסע למקום שומם, שעמדו בו שרידי בתים שנשרפו לפני שנתיים, ושם אמר: לפני חמישים ושמונה שנים, כשרבנו הזקן היה בגיל עשר ולמד אצל הצדיק החסיד ישכר דב, היה זה בבית־הכנסת שעמד במקום זה. כשהכנתי את עצמי לנסיעה זו, אמר לי אבי רבנו הזקן, שבבואי לליובאוויטש אקבע את מקום מושבי במקום זה, וברך את עיר מושב נשיאי חב"ד באריכות ימים ושנים.

בואו של אדמו"ר האמצעי לליובאוויטש עשתה רושם גדול מאד על כל היהודים, והמונים החלו לנהור לליובאוויטש.

מושל המחוז נתן פקודה לעובדיו שיכנו בתים לרבנו ולכל בני משפחתו.[34]

נשיאות אדמו"ר האמצעי[עריכה]

התחדשותה של מלחמת המתנגדים - ונצחון החסידות

לאחר הסתלקותו של רבנו הזקן, ניסו המתנגדים להפריע לכ"ק אדמו"ר האמצעי להנהיג את תנועת החסידות. הם שלחו שליחי חרש לעיירות החסידים, וניסו לשכנע את החסידים לא לקבל עליהם את נשיאותו של רבנו האמצעי. אבל המתנגדים נכשלו כישלון חרוץ, עשרות אלפי חסידי חב"ד שהיו קשורים לרבנו הזקן התקשרו בכל נפשם לאדמו"ר האמצעי. לאחר כישלונם ניסו המתנגדים לערער את חסידות חב"ד מבפנים, כדלקמן.

מחלוקת סטראשלע

לאחר הסתלקותו של רבנו הזקן, פרצה מחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לבין רבי אהרן מסטרשלה מגדולי תלמידיו של רבינו הזקן, על הנהגת חסידות חב"ד, בעקבות המחלוקת, פתח רבי אהרן את חצרו בסטרשלה, ולשם נהרו הרבה מחסיד חב"ד.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

אדמו"ר האמצעי מצווה לנתק מגע עם המתנגדים

מיד בתחילת נשיאותו הורה הרבי לחסידים שלא ינהלו וויכוחים עם המתננדים, ושלא יקיימו עמם שום מנע. הוא ציוה על החסידים לבנות להם בתי כנסת נפרדים, ושלא יכנסו להתפלל בבתי־הכנסת של המתנגדים. ואכן במשך הזמן נרנעה מלחמתם של המתנגדים.[35]

מחלוקת על נשיאותו של אדמו"ר האמצעי

רובם הגדול של חסידי חב"ד, מקושרי רבנו הזקן, התקשרו לכ"ק אדמו"ר האמצעי, אולם היתה קבוצה קטנה שלא קיבלה על עצמה את נשיאותו של אדמו"ר האמצעי. חסידים אלו טענו שכשם שאחרי הסתלקות הבעש"ט והרב המגיד ממעזריטש לא בניהם המשיכו בנשיאות, כי אם גדולי תלמידיהם, כך גם אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, לא הבן חייב להמשיך בנשיאות. ואכן חלק מהחסידים קיבלו על עצמם את נשיאותו של רבי אהרן מסטרשלה, שהיה מגדולי תלמידיו של רבנו הזקן. (במחלוקת זו בחשו גם המתנגדים שניסו ע"י כך לערער את תנועת החסידות מבפנים).

המהרי"ל, אחיו של רבנו הזקן, והחסיד ר' פינחס רייזס פנו במכתבים נרגשים לאנ"ש ולרבי אהרן מסטרשלה והבהירו שרצונו של רבנו הזקן היה שבנו כ"ק אדמו"ר האמצעי ישב על כסאו וימלא את מקומו.

לאחר שהתברר לחסידים כי עוד בימי חייו מינה אדמו"ר הזקן את בנו כממשיך דרכו, חזרו כמעט כל החסידים לחסות בצילו של אדמו"ר האמצעי.[36]

התפשטות חסידות־חב"ד בתקופתו של אדמו"ר האמצעי - 'רחובות הנהר'

בימי נשיאותו של רבנו האמצעי, התרחבה והתפשטה תנועת החסידות כצעדי ענק, כשעשרות אלפי חסידים מצטרפים לשורותיה.

מעיינות החסידות ששפעו מהרבי היו בלתי מוגבלים. בכל שבת היה אומר מאמרים רבים של חסידות, שהיו בהם ענינים עמוקים ביותר, עד שהשומעים לא היו מסוגלים לקלוט את השפע הרב של החסידות.

הרבי תבע מהחסידים, שכשהם נפגשים אחד עם רעהו, ידברו ביניהם בענינים העמוקים ביותר בחסידות.[37]

אדמו"ר האמצעי מייסד את הישובים החקלאיים בדרום רוסיה

כשם שאדמו"ר האמצעי המשיך את עבודת אביו בתורת חב"ד, כך המשיך גם בעסקנות הציבורית לטובתם של יהודי רוסיה. בשנים ההם היה מצבם הגשמי של היהודים בכי־רע. הם סבלו מגזירות קשות של הצאר הרוסי. הרבי עודד את יהודי רוסיה, שרבים מהם עסקו ב'עסקי אויר' להתיישב בדרומה של רוסיה ולעסוק בחקלאות ובעבודת כפיים.

בשנת תקע"ה (1815) פנה הרבי לשלטונות וביקש שיעמידו לרשותו קרקעות לעיבוד חקלאי. לאחר שהשלטונות נענו לבקשתו של הרבי, הוא פנה במכתב לכל אנ"ש, בו הציע ליהודי העיירות ברוסיה הלבנה להתיישב בישובים החקלאיים בדרומה של רוסיה. ואמנם אלפי חסידים נענו להצעתו של הרבי, ועברו להתגורר בדרומה של אוקראינה, ליד הערים חרסון וניקולייב.

עשרות ישובים (קולוניות) חסידיים הוקמו ע"י אדמו"ר האמצעי בדרום רוסיה, ועשרות אלפי יהודים התעסקו לפרנסתם בחקלאות ועבודת כפיים. לחסידים שטענו שיתקשו לראות את הרבי מפאת המרחק הרב מליובאוויטש, הבטיח הרבי שיבקר אצלם. ואמנם, בשנת תקע"ז, נסע הרבי לבקר את החסידים שהתיישבו באותם ישובים, ושהה שם כמחצית השנה.

כדי לעודד את היהודים שיעברו לדרום רוסיה, הודיעו השלטונות הרוסיים שמשפחות יהודיות שיעקרו לדרום לא תחול עליהם גזירת הקאנטוניסטים (גיוס ילדים יהודים לצבא הרוסי), ואכן בעקבות הודעת השלטונות, באו רבים להתיישב באותם ישובים.

בתקופה הראשונה הוקמו ליד העיר חרסון 22 קולוניות-מושכות שכללו 1780 משפחות עם 17000 נפשות. ליד העיר יקטרינוסלב הוקמו 17 קולוניות-מושבות עם 864 משפחות ו־10000 נפשות. ס"ה 39 מושבות שהתגוררו בהם 27000 נפשות. לפני מלחמת העולם הראשונה כבר היו במושבות כ- 42 אלף יהודים.

כמאה ועשרים שנה התגוררו יהודים באותם ישובים חקלאיים בדרומה של אוקראינה. עד שנכחדו ע"י הנאצים ימ"ש בימי מלחמת העולם השניה.

עם ייסוד המושבות החקלאיות, מינה כ"ק אדמו"ר האמצעי את אחד מגדולי החסידים, רבי הלל מפאריטש, למשפיע נודד באותם ישובים. מאז ועד הסתלקותו כשנת תרכ"ד, היה ר' הלל נוסע כל שנה לבקר את יהודי המושבות, מעודד אותם ומקרבם לתורת החסידות. ר' הלל היה כה קשור לאנשי הקולוניות שאף ביקש להקבר באזור זה. ואכן ר' הלל נטמן בעיר חרסון, העיר שסביבה מרוכזות רוב הקולוניות.[38]

ייסוד הישוב החסידי בעיר חברון

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברון

עוד בימי נשיאותו של רבנו הזקן התיישבו עשרות משפחות של חסידי חב"ד בטבריה ובצפת. בשנת תקע"ו-תקע"ז (1816) ייסד אדמו"ר האמצעי את הישוב היהודי בחברון, ושלח עשרות משפחות מרוסיה שיתישבו בעיר. הוא גם הורה לחסידים שישבו בטבריה ובצפת להתיישב בעיר חברון. מראשוני חסידי חב"ד שהתיישב בחברון היו הרה"צ ר׳ לייב 'בעל היסורים' והרה"ח ר׳ משה מייזליש. כ"ק אדמו"ר האמצעי [39]קנה בכספו את בית הכנסת 'אברהם אבינו' ברובע היהודי בחברון.[40]

תקפ"ז – מאסרו של אדמו"ר האמצעי[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי

אמו של רבנו האמצעי, באה ממשפחה של עשירים גדולים, שהיו מנכבדי העיר ויטבסק. הם עסקו בתורה ובגמילות חסדים, אבל היו גסי רוח ומתנגדים חריפים לחסידות חב"ד. הם קינאו בכבוד הגדול שרחשו היהודים לרבנו האמצעי, וכעסו על רבנו על שלא רצה להתחתן אתם, למרות שהבטיחו סכומי כסף גדולים כנדוניה. הם חברו לאיש רע־מעללים, אחיינו של החסיד ר' פנחס רייזס, שרצה לסחוט כספים מרבנו. אנשים מושחתים אלו החליטו להעליל על רבנו שהוא אוסף כספים כדי למרוד במלכות.

המלשין בפועל היה שמחה קיסין, קרוב משפחה של רבנו האמצעי, מצד אמו.

לשם ביצוע מזימתם זייפו המלשינים מכתב שכתב רבנו בקשר לאיסוף כספים עבור עניי ארץ ישראל. במכתב זה היה כתוב שרבנו אסף סכום של 35,000 רובל, ואילו המזייפים הוסיפו את הספרה 1, כך שיצא שאסף 135,000 רובל (מאה שלושים וחמשה אלף רובל), סכום עתק באותם הימים. הם הלשינו לשלטונות שרבנו שולח את הכספים לסולטן הטורקי. בנוסף לזיוף, הם הלשינו שבית מדרשו של רבנו בליובאוויטש נכנה במימדים של בית המקדש.

לאחר שנודע כי מושל המחוז עומד לעצור את הרבי, פנו כמה מהחסידים לשר וביקשו ממנו שלא יוליכו את הרבי כמו כל אסיר, אלא שיבקשו ממנו שיבוא בעצמו לעיר המחוז ויטבסק. השר נענה לבקשה, ואכן בערב הגיעו כמה קצינים לבית רבנו, הם שהו שם כשעה, דיברו עם הרבי, ע"י מתורגמן, בכבוד ובדרך ארץ, והגישו לרבי הזמנה, בה הוא מתבקש לבוא לויטבסק אל הגנרל נוברנטור. לפני שעזבו את ביתו של הרבי, הם ערכו חיפוש, כדי למצוא כתבים נגד הממשלה. כמוכן שלא נמצא דבר. הם אף מדדו את בית מדרשו של הרבי, לבדוק האם הוא באותו גודל כמו בית המקדש. גם כאן הם נוכחו לראות שלא היו דברים מעולם.

ביום כ"ח בתשרי תקפ"ז, בשעה אחת עשרה בבוקר יצא רבנו מליובאוויטש בדרכו לויטבסק. את הנעשה בלילה בחצרו של רבנו קשה לתאר: בכיות, צעקות והתעלפויות. רק רבנו היה רגוע לגמרי. הוא קיבל אנשים ליחידות וכתב מאמר חסידות.

כשהגיע הרבי לויטבסק הושיבו אותו בבית הממשל המרכזי. לאחר מספר ימים השתדלו אצל השר שיאפשר לחסידים להיכנס לחדרו של הרבי לכל התפילות. השר איפשר לעשרים חסידים להיות נוכחים בכל תפלה. כמו־כן הוא איפשר לרבי לומר חסידות בפני חסידיו, פעמיים בשבוע.[41]

גאולתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי ממאסרו

כ"ק אדמו"ר האמצעי הוכיח לחוקרים שכתב ההלשנה בשקר יסודו, ושכל הכספים שהוא שולח לארץ ישראל היו למטרות צדקה ומיועדים לעניים. כמו"כ הראה להם את מעשה הזיוף של המלשינים. כשמסרו החוקרים לשר המחוז את תשובותיו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, ביקש שיביאו לפניו את הרבי ואת המלשינים, לשמוע את דברי כל אחד מהם, כדי להווכח עם מי הצדק.

כ"ק אדמו"ר האמצעי לבש את בגדי השבת הלבנים, ונסע במרכבה הדורה למשרדו של שר המחוז. מראהו היה כשל מלאך ה׳ צבאות. בתחילה חששו החסידים שהמראה ההדור של הרבי יעורר את חמתו של השר. אך לא כך היה, כשראה השר את יופיו והדרו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, מצא חן בעיניו, והוא כיבדו מאד וצוה להביא לו כסא לשבת. אחר כך בא המלשין והחל לטעון את טענותיו. בתוך דבריו פנה המלשין אל כ"ק אדמו"ר האמצעי בתואר "רבי". העיר על כך כ"ק אדמו"ר האמצעי בפני השר: ראה, הוא אמר עלי שאני רמאי ומורד, ועתה הוא מכנה אותי בשם "רבי". המלשין מוויטבסק לא מצא את ידיו ורגליו וכל דבריו היו מבולבלים לגמרי, עד שהשר אמר לו: "תפסיק לנבוח...". המלשין הלך משם כבזיון ובבושת פנים, ואילו רבנו נסע משם בכבוד גדול.

ביום י' כסלו שלח כ"ק אדמו"ר האמצעי, על ידי בנותיו, בקשה לשיחרור מהמאסר. כשבאו הבנות לשר המחוז למסור לו את בקשת השיחרור, הן פרצו בבכי, במר נפשן. השר קרא את הבקשה, ואמר לבנות: "למה אתן בוכות, לכו לביתכן בשלום, כי אביכן כבר יצא ממאסרו". וכך הווה, כשחזרו בנותיו כ"ק אדמו"ר האמצעי לבית בו ישב במאסר, כבר הגיעה הפקודה משר המחוז שרבנו משוחרר. הוא ציווה לשומרים לעזוב את הבית, וכל הבית התמלא מיד בחסידים רבים, ורבנו ישב ואמר חסידות.

כ"ק אדמו"ר האמצעי נגאל ממאסרו ביום י' כסלו תקפ"ז (1826)[42], ומסופר שבשורת הגאולה הגיעה ביום השבת ט' כסלו בשעת מנחה, בשעה שרבנו עמד ואמר חסידות על הפסוק "אתה אחד". באמצע הפסיק באמירת החסידות ואמר: "שא, פנו מקום, דער טאטע איז דא" (הס, פנו מקום, אבא נמצא כאן).[43]

תקפ"ח – הסתלקות אדמו"ר האמצעי[עריכה]

כ"ק אדמו"ר האמצעי היה אומר תמיד, שהוא מפחד משנת תקפ"ח, שמרומזת גזירות על שנה זו, והחל לרמוז לחסידים על דבר הסתלקותו. פעם אמר לחסידים: אבי היה בן נ"ד שנים כשנלקח לפטרבורג בפעם השניה, ונתנו לו אז ברירה מן השמים: יסורים או הסתלקות, ובחר ביסורים. כפי הנראה השאיר לי את הברירה השניה... - וכך הווה שהסתלק בן נ"ד שנה.

בשנת תקפ"ה (1825) עלה לשלטון הצאר ניקולאי הראשון, שהיה שונא ישראל. מיד בתחילת כהוגתו החל בגזירת גזירות על יהודי רוסיה. הגזירה החמורה ביותר שגזר היתה גזירת הקאנטוניסטים.

גזירת הקאנטוניסטים נגזרה בקיץ תקפ"ז (1827). וכך נאמר בצו שהוציא גיקולאי: "כל היהודים מגיל 12 עד גיל 25 חייבים להתגייס לצבא למשך 25 שנה".

לשם כך נסע אדמו"ר האמצעי לקראת הימים הנוראים של שנת תקפ"ח לאוהל אביו, כ"ק אדמו"ר הזקן, בהאדיטש. חסידים רבים הצטרפו לרבי ושהו בכל ימי שהותו של הרבי בהאדיטש הוא אמר מאמרי חסידות רבים.

בהיותו בהאדיטש אמר לחסידים: "פעלתי אצל אבי שיפטרוני מהרבנות". חשבו החסידים שבוודאי כוונתו לנסוע לארצנו הקדושה. אמרו לו החסידים: "כיצד תעזבו אותנו כצאן בלי רועה?" אמר להם כ"ק אדמו"ר האמצעי: "חתני הרמ"מ — כ"ק אדמו"ר הצמח צדק - נמצא אתכם, והוא יהיה לכם לרועה נאמן".

אחרי הימים הנוראים, כשהיה בדרכו חזרה לליובאוויטש, עבר דרך העיו נעז'ין. שם חלה קשות ונאלץ להתעכב במקום. הביאו רופאים גדולים, וכולם אמרו שאין תרופה למחלתו. הרופאים הזהירו אותו שלא יאמר חסידות. הדבר היה למורת רוחו, עד שאמר: "קצתי בחיי". חוליו התגבר מיום ליום, וכשהיו נוגעים בו היה מתעלף. כך נמשך הדבר עד חודש כסלו.

בחודש כסלו, שבוע לפני הסתלקותו, ביקרו אצלו הרופאים ומצאוהו שוכב כמעט בלי חיות. ביום ח' כסלו רצה לכתוב חסידות בעניני חנוכה, לאחר מכן אמר: "כל העולם שרוי בצער ואני מתעננ כל כך?!" ומשך את ידו מלכתוב. הוא אמר לחסידים שילכו לבתיהם לומר "לחיים" ולהיות שמחים. אמרו לו החסידים: "בקרוב יהיה י' כסלו יום שמחת גאולת רבנו, ואז הוא זמן שמחה, אכל עכשיו - לשמחה זו מה עושה?!" ענה להם כ"ק אדמו"ר האמצעי: "אף-על-פי-כן, לכו ועשו כאשר אמרתי".

בליל ט' כסלו התעלף פעמים רבות וככל פעם היו מעירים אותו. בפעם האחרונה שהתעלף לא יכלו לעוררו, ותהי' צעקה גדולה בבית, ובאו כל אנשי העיר יחד עם החברה קדישא וראו שאין בו רוח חיים. אבל החסידים ניגשו אליו ואמרו לו: מדוע רבנו מבהיל אותנו, האם לא שמע את קול הצעקה?, הביט לעברם הרבי ואמר: "שמעתי קול קורא 'מה צריכה נשמה כזו בעולם הזה'!"

אח"כ אמר להלבישו כתונת לבנה, ולבש לבנים ונתעטף לבנים דומה למלאך ה' צבאות. פניו החלו מאדימים והתחיל לדבר טוב על כלל ישראל. אח"כ אמר לחסידים שיהיו שמחים בלילה זה, כי שמחה ממתקת דינים. והכין את עצמו לומר חסידות, והתמלא הבית אורה ושמחה. והיה הרבי שמח בחסידים כבשעת חתונה, וכולם סברו שכעת יחזור הרבי לאיתנו. והתחיל לומר חסידות על הפסוק "אחרי הוי' תלכו", הוא אמר את הדרוש בהתלהבות עצומה, וכמה פעמים שאל באמצע, האם האיר ככר השחר? לפני עלות השחר סיים את הדרוש במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים" ומיד פרחה רוחו ונשמתו, בחד קטירא אתקטר בי' בקוב"ה.[44] ביום ט' בכסלו תקפ"ח (1827), ביום בו מלאו לו נ"ד שנים נסתלק.

באותו יום הובא לקבורה ונגנז ארון הקודש. ויום גאולתו הראשון י' כסלו, שאמור היה צריך להיות יום חג ומועד, נהפך ליום אבל כבד לחסידים ולכלל ישראל. מנוחתו כבוד בעיר נעז'ין. על קברו בנו אוהל ולידו בית כנסת. בשנים האחרונות שופץ האוהל.

בשעת ההסתלקות בנעז'ין, נשרף שולחנו של הרבי בחדרו בליובאוויטש. אותו שולחן בו כתב את דברי תורתו. על השולחן עמד ארגז עם כתביו הרבים וכולם עלו באש. ־ חתנו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק ישב עליו 'שבעה', התפלל לפגי העמוד ואמר קדיש יתום. נשיאותו של רבנו האמצעי נמשכה כארבע עשרה שנים.[45]

תקפ"ט – קבלת הנשיאות של הצ"צ[עריכה]

לאחר הסתלקות אדמו"ר האמצעי הוחלט בקרב זקני החסידים למנות את אדמו"ר הצמח צדק לרבי[46].

כמה רמזים נתנו לחסידים אודות נשיאותו העתידית של ה”צמח צדק”, אולם בהזדמנות אחת אמר זאת אדמו”ר האמצעי בפירוש. היה זה בחודש תשרי תקפ"ח. אדמו”ר האמצעי הגיע להאדיטש והתפלל מספר פעמים על ציון אביו אדמו”ר הזקן. פעם אחת שהה בציון זמן רב, ואחר כך יצא משם כשפניו שוחקות ואמר: "פעלתי מאאמו”ר שיפטרוני מהרבנות". החסידים חשבו כי כוונתו לעלות לארץ הקודש, שהרי כאמור אביו רבינו הזקן ביקש גם הוא לוותר על הנהגת החסידים כדי לעלות לארץ ישראל. מיד שאלו החסידים: "כיצד רבינו יעזבנו כצאן ללא רועה?” השיב הרבי: "הלא עמכם חתני הרה”ג רבי מנחם מענדל שי’. הוא יהיה לכם לרועה נאמן". השיבו החסידים: "בוודאי לא תהיה כזאת", בקוותם כי לא יעלה לארץ הקודש. איש מהם לא חשב על פטירתו כבר בחודשים הקרובים. בדרך חזרה מהאדיטש עבר אדמו”ר האמצעי דרך ניעז’ין ושם נפל למשכב. כעבור זמן קצר הסתלקה נשמתו, וכך דבריו היוו צוואה למנות את אדמו”ר הצמח צדק כממלא מקום.

סיבות אלו ואחרות גרמו לכך שהחסידים ביקשוהו לקבל על עצמו את הנשיאות עם פטירתו של חמיו אדמו”ר האמצעי.

החלטת אסיפה זו פורסמה בכל ריכוזי חסידי חב”ד ברוסיה. משלחת שהורכבה מגדולי וזקני החסידים, ובהם רבי הלל מפאריטש, רבי יצחק אייזיק מויטבסק, רבי יצחק משה מיאס, רבי פרץ חן מצ’רניגוב, ועוד, התייצבה בפני ה"צמח צדק" ומסרה לו את החלטת האסיפה, אולם ה"צמח צדק" מיאן לקבל על עצמו את כתר הנשיאות. משלחות של חסידים באו והלכו, אך רבי מנחם מענדל סירב בתואנה כי כתר הנשיאות מגיע בדין לדודו הרב חיים אברהם, בנו של רבינו הזקן ואחיו של אדמו”ר האמצעי. כששמע רבי אברהם חיים את הדברים הללו, הוא עצמו הצטרף לאחת המשלחות, והפציר ברבי מנחם מענדל שיקבל את הנשיאות, אך הוא עדיין עמד בסרובו.

בחודש ניסן החליטו החסידים כי לקראת חג השבועות יבואו כל זקני החסידים לליובאוויטש ויטכסו עצה מה לעשות. כשבועיים לפני חג השבועות באו לליובאוויטש כמה מזקני החסידים: רבי יצחק אייזיק מהומיל, רבי הלל מפאריטש, רבי יצחק אייזיק מויטבסק, ועוד. הם קיימו אסיפה ושלחו משלחות אל ה”צמח צדק”, אך הוא המשיך למאן באמרו כי יש לבחור ברבי חיים אברהם בנו של רבנו הזקן, או ברבי מנחם נחום, בנו של רבנו האמצעי, או ברבי אהרן מקרמנצ’וג, חתנו של רבנו האמצעי. עדת החסידים היתה בצער גדול.

בג' סיון תקפ"ט יום שלישי, היום הראשון לשלושת ימי ההגבלה, באו שלושת גדולי החסידים: רבי פרץ חן, רבי הלל מפאריטש ורבי יצחק אייזיק מהומיל, אל חדרו של ה”צמח צדק” והתחננו בפניו שיקבל על עצמו את הנשיאות. בסופו של דבר ניאות, אך בתנאי שלא יטרידוהו בשאלת עצות בענינים גשמיים. רבי הלל פאריטשר נענה: "חסידים רוצים לשמוע חסידות".

כעבור זמן קצר נודע כי ה”צמח צדק” ייצא לבית הכנסת לומר חסידות. ואכן ה”צמח צדק” נכנס לבית המדרש שהיה מלא וגדוש בחסידים, כשהוא לבוש בבגדי לבן אותם ירש מסבו אדמו”ר הזקן, והחל לומר מאמר דא”ח “על שלושה דברים העולם עומד”.

בשעה שהתחיל לומר את המאמר, נזכר רבי יצחק אייזיק מהומיל כי בצעירותו שמע פעם את את אדמו"ר הזקן חוזר מאמר זה, ובאותה שעה שיחק נכדו ה”צמח צדק”, שהיה ילד פעוט, והפריע לחסידים לשמוע. רבי יצחק אייזיק חשש שהנכד יפריע, ואז במפתיע עצר אדמוה”ז את אמירת המאמר ואמר לו: “הנח לו, הנח לו, הוא רוצה לשמוע. הוא שומע, עוד תיווכח שהוא שומע!”

כעת נזכר באותו מעמד, ובמוחו חלף הרהור: "אכן זהו כח עליון, וה”צמח צדק” מראה את כוחותיו הכמוסים אשר חננו השם יתברך”. עודנו מהרהר כך, פסק ה”צמח צדק” מלומר את המאמר ופנה אל רבי יצחק אייזיק: "תחשדוני בדבר שאין בי? מה אעשה וסבי רבנו הזקן ציוה עלי לומר מאמר זה...” כך גילה את רוח קודשו ברבים, ומיד לאחר מכן המשיך באמירת המאמר.

לאחר שסיים ה”צמח צדק” את המאמר, נתנו כל הנוכחים את קולם בשיר, וכשהלך לביתו, ליווהו בריקודים ובשמחה רבה.

  • תקפ"ז – גזירת הקאנטוניסטים
  • תנועת ההשכלה – מלחמתו של הצ"צ בתנועת ההשכלה ומאסרו בשנת תר"ג
  • תרכ"ו - הסתלקות הצ"צ

תרכ"ו – קבלת הנשיאות של אדמו"ר מהר"ש[עריכה]

ששה בנים צדיקים ולמדנים הותיר אדמו"ר הצמח צדק. לאחר הסתלקותו, לא ידעו החסידים במי מהם לבחור כאדמו"ר וממלא מקום אבותיו, והיו דעות שונות בקרב החסידים. בסופו של דבר הוחלט כי אדמו”ר המהר”ש ינהיג את עדת ליובאוויטש, ואילו אחיו התפזרו בערים שונות כמו ליאדי וקאפוסט, שם פתחו מרכזים חסידיים ואמרו דא"ח בפני שומעי לקחם.

על אף היותו אדמו"ר מוהר"ש הצעיר והצנע לכת יותר מכל בניו, רצה אדמו"ר הצמח צדק שדווקא הוא ישב על כסאו וימלא את מקומו. ואכן חצי שנה לפני הסתלקותו הפציר בו הצמח צדק שיתחיל להנהיג את הנשיאות ולומר חסידות בפני החסידים. אז גם כתב הצמח צדק לחסידים: "אליו תשמעון כאשר שמעתם אלי".

אדמו"ר הצמח צדק אמר לבנו אדמו"ר מוהר"ש: - פך השמן הרוחני שמסר הבעל שם טוב לתלמידו הרב המגיד ממזריטש למשוח בו את רבנו הזקן לנשיאות לדורותיו, הנה בכוח זה נמשח חותני – אדמו"ר האמצעי - ובכוח זה משחתי אותך.

ואכן, לאחר הסתלקות אדמו"ר הצמח צדק ביום י"ג ניסן שנת תרכ"ו (1866) קיבל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש על עצמו את הנשיאות ומילא את מקום אביו בליובאוויטש. מאמר החסידות הראשון שאמר אדמו"ר מוהר"ש היה בחג הפסח תרכ"ו "אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש

כפיו של אדמו"ר מוהר"ש היה שגור הפתגם: "העולם סבור שכאשר אין אפשרות ללכת מלמטה הולכים מלמעלה. ואני אומר שלכתחילה אריבער [= מלכתחילה יש ללפת מלמעלה]". וכך אמנם היתה הנהגתו של הרבי: "לכתחילה אריבער" — לא להתפעל משום קשיים, מניעות ועיכובים, ופעל במסירות נפש.

שנות נשיאותו היו שנים קשות ליהודי רוסיה. גזירות קשות גזרו השלטונות על היהודים. וזמן רב הקדיש הרבי לביטול הגזירות ולמניעתן.

בשנים האחרונות לנשיאותו החלו השלטונות לעודד פרעות ופוגרומים ביהודים. באותם פרעות נרצחו עשרות אלפי יהודים בכל רחבי רוסיה ואוקראינה. הרבי עסק במסירות נפש להפסקת הפרעות. לשם כך יצא לעתים קרובות לחוץ לארץ, להפגש עם אישים ברחבי העולם שהיתה להם השפעה על השלטון הרוסי. הוא גם נסע פעמים רבות לעיר הבירה פטרבורג ונפגש עם נציגי השלטון. ואכן פעולותיו של הרבי הביאו להפסקת הפרעות.

נוסף על גאונותו בכל מקצועות התורה, תורת הנגלה ותורת הנסתר, היה הרבי בעל חושים נפלאים וזכרון מופלא. הוא היה בקי בחכמת הרפואה ובשפות רבות.

גם בחייו האישיים התנהג הרבי באופן של "לכתחילה אריבער" - מגיל צעיר הוא התנהג בהרחבה גדולה. פעם הביא אחד החסידים מתנה לאדמו"ר הצמח צדק: מרכבה הדורה מצופה זהב. ציוה הצמח צדק לחסיד למוסרה לבנו אדמו"ר מוהר"ש. הרבי היה עשיר מאד, וביתו היה אחד הבתים המפוארים באותה תקופה, וכל כלי הבית של הרבי היו עשויים זהב.

בגלל מצב בריאותו ציוו עליו הרופאים לעסוק במלאכת יד. הרבי בנה במו־ידיו מנורה בגובה אדם, בעלת שנים עשר קנים. הוא גם בנה שולחנות מפיסות עץ קטנות.

הרבי היה גם סופר סת"ם מומחה, בעל כתב יפה ובהיר. לכל אחד מבניו העניק מגילה שכתב בכתב ידו.

תרמ"א - פעולותיו של אדמו"ר מוהר"ש להפסקת הפרעות ביהודים[עריכה]

בשנת תרמ"א (1881) עם הרצחו של הצאר אלכסנדר השני, פרצו פרעות נגה היהורים, בכל רחבי רוסיה. באותם פוגרומים נרצחו ונשדדו אלפי יהודים. את הפוגרומים ערכו כנופיות מאורגנות שקיבלו עידוה מהשלטונות.

כ"ק אדמו"ר מוהר"ש התייצב, כאמור לעיל, בראש הפעילות למניעת והפסקת הפוגרומים. לשם כך נסע פעמים רבות לחו"ל ונפגש עם ראשי ממשלות ואנשי עסקים, שהיתה להם השפעה על השלטון הרוסי, וביקש מהם ללחוץ על הצאר הרוסי שיפסיק את הפרעות ביהודים. השלטון הרוסי ראה בפעולות אלו של הרבי כעין מרידה במלכות.

מאוחר יותר נפגש הרבי, בעיר הבירה פטרבורג, עם שרי הממשלה וביקש מהם להפסיק לאלתר את הפרעות ביהודים. העסקנים היהורים ברוסיה לא רצו לשתף פעולה עם הרבי. הם ראו בפעולותיו של הרבי התנגדות בשלטונות. אולם הרבי לא התחשב בדעתם, ולא נרתע משום פעולה שתביא להפסקת הפרעות, למרות שפעולות אלו היוו סכנה ממשית לחייו.

פעולותיו של הרבי היו חשאיות. במקרים רבים עשה הרבי פעולות שהיו כרוכות במסירות נפש ממש. ואכן השתדלותו של הרבי הצליחה והפרעות נפסקו[47].

תרמ"ג - הסתלקות אדמו"ר מהר"ש[עריכה]

בשנת תרמ"ב התגלתה אצל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, מחלה קשה, וביום י"ג תשרי תרמ"ג (1882) הסתלק והוא כגיל ארבעים ושמונה וחצי כלבד.

הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהר"ש היתה ביום י"ג תשרי בשעה 11.51. כ־25 דקות לפני כן לקח את שעון הכיס וניתקו מהשרשרת, נטל פיסת נייר ותחב בשעון שיעצור כשהמחוג יגיע ל־11:51 אח"כ אמר למשמשו שיקרא לבניו הקדושים, כי רצה לצוות להם צוואתו. בתחילה נכנס הרז"א [רבי זלמן אהרן] ודיבר אתו. לאחר שיצא, נכנם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ודיבר אתו, אדמו"ר מוהרש"ב בכה מאד. כשיצא, נכנס בן הזקונים ר' מנחם מענדל. אח"כ הסתלק כשהוא יושב על כסאו.

מנוחתו כבוד בליובאוויטש, ליד ציון אביו כ"ק אדמו"ר הצמח־צדק.

הסתלקות ארמו"ר מוהר"ש פגעה קשות בחסידי חב"ד, שנשארו מיותמים ומבולבלים, שכן בניו של הרב הרז"א ואדמו"ר הרש"ב היו צעירים מאד והם סירבו לקבל את הנשיאות[48].

תרמ"ג - קבלת הנשיאות של אדמו"ר מהרש"ב[עריכה]

הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, פעלה בצורה קשה על מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב. הרופאים ציוו עליו לשהות במקומות מרפא בחוץ לארץ.

לאחר הסתלקות אביו, שהה הרבי מספר שנים בחוץ לארץ, בהפסקות קצרות. בתקופה הראשונה לאחר הסתלקות אביו הסתגר בחדרו, שם אכל, שם ישן ושם עסק בתורה ובעבודה ולא קיבל איש[49]

ביום ב׳ דחג הסוכות תרמ"ג (בתוך שבעת הימים להסתלקות אביו אדמו"ר מוהר"ש) אמר אדמו"ר הרש"ב המאמר הראשון ברבים, מאמר ד"ה ״כתר יתנו לך״, והחל מערבית ליל ראש השנה תרנ"ד קבע מקום תפלתו בבית הכנסת, במקום שהתפלל כ"ק אביו אדמו"ר מהר"ש - עד אז התפלל במקומו המיוחד לו בבית הכנסת עוד בחיי אביו. באותה שנה קיבל על עצמו את הנשיאות בכל פרטיה, כגון קבלת חסידים ל'יחידות' באופן קבוע. מענה על שאלות ועצות בכתב, והדפסת מאמרי החסידות שאמר.

תרנ"ז – יסוד ישיבת תומכי תמימים[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישיבת תומכי תמימים

בשנים שלפני ייסוד ישיבת תומכי תמימים, הצליחה 'תנועת ההשכלה' לחדור ללבותיהם של צעירים יהודים רבים. המשכילים נטעו בהם ארס, הרס וחורבן רוחני. גם לתוך הישיבות, שהיו אז ברחבי פולין וליטא, הצליחו המשכילים לחדור וגרמו להידרדרות רוחנית בקרב תלמידי הישיבות. היתה סכנה ממשית שתנועת ההשכלה תכבוש ותשתלט על הדור הצעיר.

כדי לעצור את הסחף הנורא בקרב הצעירים, ייסד הרבי את ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. רק ישיבה שמשלבת בין לימוד תורת הנגלה ולימוד תורת החסידות ושמה דגש על עבודת התפילה, תפיח רוח חיים בתלמידיה, שיוכלו לעמוד איתנים נגד כל רוח זרה מנשבת, ויהיה להם הכח והעוז להאיר את העולם באור התורה והחסידות.

בעת סעודת החתונה של בנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ביום ט"ו באלול תרנ"ז (1897), הכריז אדמו"ר הרש"ב על יסוד הישיבה.

התחלת הלימודים בפועל היתה בח"י אלול. אדמו"ר הרש"ב בחר בשמונה־עשר תלמידים הראשונים, ומסר אותם על יד החסיד ר' שמואל גרונם אסתרמן מעיר זעמבין שילמד אתם דא"ח על פי הסדר שסידר.

לאחר יותר משנה, בליל שמחת תורה תרנ"ט, בשעת ההקפות, הכריז אדמו"ר הרש"ב כי שמו של הישיבה שייסד יהי' 'תומכי תמימים' - "הישיבה שמה 'תומכי תמימים' והתלמידים הלומדים ומתנהגים ברוחה שמם 'תמימים'. נותן התורה יתברך ויתעלה, יברך את הלומדים והתומכים בגשמיות וברוחניות".

תרס"ח - אדמו"ר הרש"ב קונה נחלה בחברון ומייסד ישיבת 'תורת אמת'[עריכה]

בהמשך לייסוד ישיבת תומכי תמימים המרכזית בליובאוויטש, החליט הרבי לייסד ישיבה בעיר חברון. לשם כך רכש הרבי בשנת תרס"ח את בית רומנו בחברון - בניין גדול ומפואר שסביבו חצר גדולה.

בחודש חשון תער"ב (1911), שלח אדמו"ר הרש"ב, את המשפיע ר' שלמה זלמן הבלין, ואתו תלמידים מישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש, לייסד את ישיבת 'תורת אמת' בחברון. התלמידים השלוחים היו: אלטר שימחוביץ, הלל פריוטקין, צבי הירש קצב, יחזקאל פייגין, נחמן מנחם קרסיק, אברהם אלי׳ אשערוב וישראל זלמן אסנאס.

בקיץ תרע"ד (1914), כשהחלה מלחמת העולם הראשונה, גירשו השלטונות הטורקים מארץ ישראל את כל אזרחי רוסיה. גם המשפיע הרב שלמה זלמן הבלין ואתו התלמידים השלוחים נאלצו לעזוב את חברון ולחזור לליובאוויטש[50].

פעולותיו של אדמו"ר הרש"ב[עריכה]

מלחמתו של הרבי נגד 'התיקונים' בתורת ישראל

בימי נשיאותו של אדמו"ר הרש"ב ניסו השלטונות, בעידודם של ה'משכילים', לתקן תיקונים בדת ישראל. לשם כך קראו השלטונות לגדולי הרבנים ברוסיה לאסיפות בעיר הבירה פטרבורג ובערים נוספות, בנסותם לאלץ את הרבנים לקבל את התיקונים המוצעים.

בראש המערכה נגד התיקונים עמד הרבי. הוא שיתף פעולה עם גדולי הדור ה'ליטאים': הגאון ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק והגאון ר' חיים עוזר גרודזינסקי מוילנא, ועם רבנים נוספים. יחד הם נלחמו וסיכלו את כל נסיונותיהם של השלטונות לפגוע בתורת ודת ישראל[51].

מייסד מפעל לאריגה בעיר דוברובנה בו מועסקים אלפיים יהודים

בנוסף לפעולותיו של הרבי להיטיב את המצב הרוחני של יהודי רוסיה, דאג הרבי גם למצבם הגשמי. בשנת תרס"ב (1902) ייסד הרבי, בעזרתם של האחים הגבירים פולייקוב, מפעל ענק לאריגה ולטוויית צמר בעיר דוברובנה. במפעל זה הועסקו כאלפיים יהודים.

(בימי השואה, ריכזו הנאצים ימ"ש את יהודי דוברובנה בחצר מפעל האריגה היהודי, שם רצחו אותם, וקברו אותם בבור שכפרו בחצר המפעל. (אגב, מפעל האריגה בדוברובנה פועל עד היום))[52].

תרע"ו – אדמו"ר הרש"ב עוזב את ליובאוויטש ועובר לעיר רוסטוב[עריכה]

מליובאוויטש לרוסטוב

במלחמת העולם הראשונה, כשצבא גרמניה החל להתקדם לעבר רוסיה, ומצב היהודים שהתגוררו קרוב לחזית הפך להיות מסוכן, החליט אדמו"ר הרש"ב לעזוב את ליובאוויטש ולהעביר את ממלכת חב"ד לעיר רוסטוב שעל נהר דון בדרומה של רוסיה. ביום ט"ז במר חשון תרע"ו (1915), עזב הרבי, בני ביתו ומלווים אחדים את ליובאוויטש, ועשו את דרכם לרוסטוב.

אדמו"ר הרש"ב אמר אז: "מאה ושתים שנים היתה משפחתנו בליובאוויטש, מאה ושתים שנים מחדש לחדש. סבי אדמו"ר האמצעי התיישב בליובאוויטש (בישיבה של קבע) במר־חשון תקע"ד ובמר־חשון תרע"ו אנו עוזבים את ליובאוויטש"[53].

לרגל מצב בריאותו, נהג אדמו"ר הרש"ב לנסוע בכל שנה למקומות מרפא בחו"ל, לצרפת או לאיטליה. נסיעות אלו היו לחיזוק מצב בריאותו הרופף. לאחר שפרצה המלחמה, וגבולותיה של רוסיה נסגרו, חיפש הרבי עיר שתהיה קרובה להרי הקווקאז, שם היו מקומות מרפא רבים. לכן נבחרה העיר רוסטוב למקום מגוריו של הרבי בשל קרבתה להרי הקווקאז[54].

במקום אחר מובאת סיבה נוספת לבחירת העיר רוסטוב: בימים בהם החלו לדבר על עזיבת ליובאוויטש, היה ראש קהילת רוסטוב בביקור בליובאוויטש. (הוא בא לבקר את 'ילדי רוסטוב' שלמדו בליובאוויטש). כאשר שמע האיש שהרבי חושש להישאר בליובאוויטש בשל החזית המתקרבת, הציע לרבי לבוא ולשכון בעירו רוסטוב שהיתה רחוקה מאד מהחזית, והרבי נענה לבקשתו[55].

בח' כסלו תרע"ו הגיע אדמו"ר הרש"ב, עם בני ביתו, והתיישב בעיר רוסטוב שעל־נהר־דון. בתחילה התגורר הרבי ברחוב פושקין 166. אח"כ עבר לפושקין 78. בשנת תרע"ח קנה הרבי בניין בן שתי קומות ברחוב בראדסקי 44, ולקראת ראש השנה תרע"ט נכנס הרבי להתגורר בבניין זה. הרבי התגורר בבניין זה כשנה וחצי עד להסתלקותו בב' ניסן תר"פ. (בנין זה נגאל ושופץ בשנים האחרונות, ופועלת בו ישיבת תומכי תמימים).

למרות שהרבי עזב את ליובאוויטש ועבר לרוסטוב, נותרה ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש עד לקייץ תרע"ח, אז נאלצו, בשל המצב הכלכלי, להעבירה לעיר קרמנצ'וג.

רוסטוב[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוסטוב

ביקש הרבי לישב בשלווה, הרחק מחזית המלחמה, אבל החזית 'רדפה' אחריו עד לרוסטוב המרוחקת. השנים בהם התגורר הרבי ברוסטוב היו שנים קשות ביותר ליהודי רוסיה. לאחר המהפכה בשנת תרע"ז, החלה מלחמת אזרחים ברוסיה בה נלחמו ה'לבנים' וה'אדומים' אלה מול אלה, אך בשנאתם ליהודים הם היו 'מאוחדים' - שני הצדדים ערכו פוגרומים נוראים ביהודים. העיר רוסטוב היתה אחד ממוקדי הלחימה והיא עברה מיד ליד פעמים רבות. הסובלים העיקריים, היו כמו תמיד - היהודים. למרות הקשיים הרבים, המשיך הרבי בפעילותו העניפה לטובת יהודי רוסיה. הוא אף נסע לעיר הבירה פטרבורג, לסכל גזירות קשות שניסו השלטונות לגזור על היהודים.

לאחר שהקומוניסטים כבשו את רוסטוב, אמר הרבי: "אני אתם לא יכול להיות ביחד". הקומוניסטים הלאימו נכסים ובתים של אזרחי רוסיה, באופן שרירותי. גם חלק מביתו של הרבי הולאם, ומשפחה גויית נכנסה לגור בו. בשנים ההם, כמעט ונותק הקשר בין העיר רוסטוב לרוסיה, והחסידים התקשו להגיע לרוםטוב[56].

משנת תרע"ו עד שנת תרפ"ד היתה העיר רוסטוב בירת ממלבת חב"ד.

תר"פ - הסתלקות אדמו"ר הרש"ב[עריכה]

הסתלקותו של אדמו"ר הרש"ב היתה במוצאי שבת פרשת ויקרא, אור ליום ראשון ב' בניסן תר"פ (1920), בשעה שלש וחצי לפנות בוקר.

בשעה עשר בערך, כשעמד אדמו"ר הריי"צ ליד מיטת אביו, פנה אליו אדמו"ר הרש"ב ואמר לו בלשון צחה וברורה: "איך גיי אין הימל, די כתבים לאז איך אייך, נעמט מיר אין זאל וועלין מיר זיין אין איינעם". (אני עולה השמימה, את הכתבים אני משאיר לכם, קחו אותי לאולם ונהיה ביחד).

בערך בשעה 2:00 אחר חצות הלילה, כשעמד אדמו"ר הריי"צ כשהוא רכון מעל מיטת רבנו, התחיל רבנו להרים קצת את ידו ושפתיו רחשו. הבין אדמו"ר הריי"צ שרוצה לברכו והרכין את ראשו כך שידי רבנו היו מעל ראשו. אח״כ בירך גם את בנותיו של אדמו"ר הריי"צ.

באותה שעה ניכר היה שכוחותיו עוזבים אותו. עיניו היו סגורות, ונשימתו נחלשה וכמעט שנפסקה, ואדמו"ר הריי"צ צעק בקול "טאטע! טאטע!" (אבא! אבא!), כך חזר הדבר מספר פעמים. בפעם האחרונה כשהפסיק לנשום ואדמו"ר הריי"צ "טאטע, טאטע!", פתח רבנו את עיניו, הביט עליו ושתי דמעות זלגו מעיניו, ומיד סגר את עיניו. נשימתו הלכה ונחלשה, ואחרי מספר רגעים התכווצו פניו ונשימתו נפסקה...

כל יהודי רוסטוב השתתפו בהלוויה. הוא נטמן בבית העלמין הישן של רוסטוב. בשנת ת"ש עמדו השלטונות להרוס את בית העלמין הישן, ונאלצו להעביר את הציון לבית העלמין החדש[57].

תר"פ - קבלת הנשיאות של אדמו"ר הריי"צ[עריכה]

אדמו"ר הריי"צ נ"ע בהרהור עמוק

אדמו”ר הרש”ב הסתלק ביום ב' ניסן תר"פ. בצוואתו מבקש שבנו יחידו, הלא הוא רבי יוסף יצחק, ימשיך לשאת בעול הנהגת החסידים. כך כבר ביום ההסתלקות הוכתר אדמו”ר הריי”צ בכתר הנשיאות החב”דית.

בצוואתו כתב אדמו”ר הרש”ב כי אדמו”ר הריי”צ הוא אשר ינהל את ישיבת ‘תומכי תמימים’. אמנם גם עד הסתלקותו היה אדמו”ר הריי”צ המנהל בפועל, אלא שאת ההחלטות החשובות הביא להכרעתו של אביו, מייסד הישיבה. בצוואה נכתב עוד שעל בנו להתעסק בחיזוק וביסוס הישיבה, וכן להקים חדרים ושיעורים בלימוד החסידות בעיירות רוסיה.

לבד מהצוואה היה פתק אישי נוסף אותו נתן לבנו. לאחר ההסתלקות הראה אותו לחסידים, אלא שלא הרשה להעתיקו. וכך כתב אדמו”ר הרש”ב בפתק: “תדבר דא”ח לפני ידידינו על יסודות נאמנים בדברי אבותינו הק’ זצוקללה”ה נ”ע, ותשתדל להסביר הדברים לזולתך בטוב טעם ודעת...”

חשובי ונכבדי החסידים כתבו מכתבי עידוד לעדת החסידים שהיתה ברוסיה, ובתוך הדברים ציטטו את תוכן אותו פתק. במקביל, החלו קהילות ליובאוויטש ברחבי ברית המועצות לשלוח כתבי התקשרות עליהם חתמו החסידים, ובהם ביקשו את אדמו"ר הריי"צ ליטול את עול הנשיאות. כך קיבלו החסידים, כולם כאחד, את נשיאותו ומרותו של אדמו”ר הריי”צ כנשיא ומנהיג.

אדמו”ר הריי”צ אכן קיבל על עצמו מיד את עול הנשיאות. כבר בשבת פרשת צו, היום האחרון לשבעה, אחר תפילת מנחה, החל לומר מאמר דא”ח ד”ה “ראשית גויים עמלק”.

בשנת האבילות נהג בדיוק כפי שנהג אביו אחר אדמו”ר מהר”ש: הוא הסתגר בחדר היחידות של אביו, ואת עיתותיו הקדיש ללימוד. באותה תקופה גם נחלה במחלה קשה עד שהיתה סכנה לחייו.

במקביל החל לפעול כדי לחזק את עדת התמימים והחסידים. הוא כתב מכתבים כלליים בהם ביכה את הסתלקותו של אביו הרבי, ומאידך עודד וניחם את כולם.

אותן שנים היו קשות במיוחד, שכן באותו זמן החלו הקומוניסטים ליישם את שיטתם בברית המועצות, והחלו לסגור את מוסדות הדת, ולאסור כל פעילות דתית. אדמו”ר הריי”צ חיזק את ההחסידים, אלו מצידם התקשרו אליו והיו מוכנים לסור להוראותיו עד כדי מסירות נפש.

כוחות הרשע ברוסיה לא נתנו לאדמו”ר הריי”צ מנוח אף בשנת האבל, וכבר בחודש תמוז תר”פ נלקח הוא לחקירה בה איימו עליו באקדח.

בתום שנת האבל החל אדמו”ר הריי”צ לערוך פעילות רבה בקרב החסידים ובקרב יהודי רוסיה בכלל, למען לא תכבה שלהבת היהדות תחת הדיכוי הקומוניסטי, וכפי שנכתב על שנת תרפ"א בלוח היום יום: “מסדר עבודת הכלל בהחזקת היהדות והתורה במדינת רוסיה”.

  • תרפ"ד – לנינגרד
  • תרפ"ז – מאסרו של אדמו"ר הריי"צ

בשנת תרפ"ז אירע מקרה שהסעיר את ה״יבסקציה״ נגד הרבי. העומדים בראש קהילת לנינגרד [פטרבורג], עמדו להכריז על אסיפה של כל העומדים בראש הקהילות היהודיות ברוסיה כדי לדון על דרכי אירגונן של הקהילות ואיזה מוסדות דתיים מותר לייסד בכל קהילה וקהילה. הרבי בידעו פחדם הגדול של רבים מהעסקנים היהודיים מרדיפותיה של ה"ייבסקציה ואשר יפחדו בודאי להביע בגלוי את דעתם והשקפתם על שאלות אלו - ראה באסיפה משום סכנה גדולה ליהדות רוסיה. הרבי הבין שה"יבסקציה" עומדת מאחורי אסיפה זו ומבלי הבט על הסכנה הגדולה התלויה בכך ־ שלח מכתבים אל כל הרבנים והקהילות ברוסיה בהם הבהיר את עמדתו בגלוי נגד אסיפה זו, ותבע ממנהיגי היהדות הדתית להתנגד לה. דבר זה הרגיז במדה רבה את ה״יבסקציה״ שחיפשה דרכים איך לנקום ברבי.

לרבי נודע מיד שהג.פ.או. והי"יבסקציה" יודעים כבר במפורט מכל עבודתו, אך במקום להימנע באותו זמן מפעילותו הציבורית כדי להינצל מהסכנה שריחפה עליו - המשיך בעבודתו הקדושה ביתר שאת וביתר עז. זמן רב נמנעה ה"יבסקציה" לאסור את הרבי, בידעה עד כמה אהוב הוא אצל כל יהודי רוסיה בלי הבדל מפלגה ואת פופולריותו של הרבי ביהדות חוץ לארץ. ה״יבסקציה״ ידעה את הרושם הרע שדבר זה יעשה ברוסיה עצמה ובעיקר בחוץ־לארץ ולכן הסתפקו בזמנים הראשונים באזהרותיהם לרבי שיפסיק פעילותו זו אם ברצונו להציל את חייו.

אולם, בראותם שכל אזהרותיהם אינן עושות כל רושם על הרבי, החליטו לא להתחשב ברעש שדבר זה עלול לעורר, ולאסור את הרבי. וביום ט"ו בסיון תרפ"ז פרצו קלגסי הי"יבסקציה״ בלווית פלוגת שוטרים מזויינים אל ביתו של הרבי, ערכו חיפוש מדוקדק ואסרו את הרבי. החיפוש ועצם המאסר עברו תוך חילופי דברים קשים וחריפים ביותר בין הרבי ובני ביתו לבין פקידי בית הפקידות של הג.פ.או. שבדיבוריהם החלקלקות רצו להערים על הרבי, להפחידו ולהתנקם בו. אך הרבי בתשובותיו הקולעות, המלאות להב של מסירות־נפש, עמד במבחן ועורר את בני ביתו שלא ליפול ברוחם ולקוות לחסדי ה׳ שבודאי לא תמו.

הרבי נאסר בשעה שתים אחרי חצות הלילה, ובחשכת הלילה הכניסוהו לתוך כותלי בית הסוהר האיום והמפחיד, בית הסוהר ה״שפאלרקי״ ששמו בלבד הטיל אימה ופחד בכל רחבי המדינה. וכאן התחילה מסירות נפשו של הרבי ביתר תוקף והגיעה לשיא גובהה וזוהרה. הרבי לא התכחש, לא נרתע, ולא קיפל את דגלו, הוא טען כי איננו איש פוליטי ואיננו מתעסק בפוליטיקה. אך בשטח היהדות איננו יודע מורא בשר ודם, הוא מייצג את הנאנחים והנאנקים, היהדות הנאמנה לסיני, אשר עברה תוך מוקדי אש בלהות וצלמות ותורתה בידה. בקומה זקופה, בהכרת שליחותו הקדושה, דיבר עם שופטיו, הם ראו בפניהם ענף עץ אבות־עבות מגזע איתנים, אשר גשם ושלג וסופות אינם יכולים לנצחו. מעיניו הבריקה אש שלהבת דורות שהובלו לטבח ו״שמע ישראל״ בפיהם. התנהגות הרבי במאסרו נוסח סכנת נפשות ממשית, אומץ לבו המופלא בפני חוקריו-מעניו המאיימים ביריה מיידית, מענותיו המחוכמים המורים על שלוות-רוח ־ ראויים לסמל ולדוגמא של התנהגות עילאית.

  • תרפ"ח – עזיבת רוסיה והעברה לריגא
  • תרפ"ט – ביקור בארה"ק
  • תר"צ – ביקור בארה"ב
  • תרצ"ג – עזיבת ריגא והעברה לווארשה, פולין
  • תרצ"ה – עזיבת ווארשה, והעברה לאטוואצק
  • תרצ"ט – מלחמת העולם השני'
  • ת"ש – ארה"ב (כולל הפעולות בארה"ב בשנים אלו)
  • תש"י – הסתלקות

תשי"א – קבלת הנשיאות[עריכה]

כשנודע על הסתלקות אדמו"ר הריי"צ החלו החסידים לדבר על כך שצריך למנות את "הרמ"ש" (= ראשי התיבות: הרב מנחם (מענדל) שניאורסון". כך נקרא הרבי לפני התמנותו הרשמי ל"רבי") כממלא מקומו. בחודשים שלאחרי ההסתלקות כתבו חסידים רבים מכל העולם מכתבי התקשרות ושלחום ל-‏770. חלק ממכתי ההתקשרות היו מכתבים כלליים עליהם חתמו קהילות שלמות וחלקם היו מכתבים פרטיים. למרות זאת, סירב הרבי לקבל את עול הנשיאות.

למרות הסירוב, החסידים לא ויתרו, והחלו לתת לרבי פ"נים. הרבי ראה בזה מתן שליחות להקריאם על ציון אדמו"ר הריי"צ, ותו לא. היו חסידים שהתעקשו להתקבל ליחידות, אך הרבי סירב לקבלם. לבסוף, אחר שידולים רבים, החל הרבי לקבל חסידים בודדים ליחידות. הראשון שהתקבל היה הרב מאיר אשכנזי ובמשך הזמן נקבע סדר מיוחד לכניסה אל הקודש. הרבי ענה לשאלות ונתן הוראות. באותה תקופה גם היו כמה מופתים.

ביו"ט שני של חג השבועות, בעת התוועדות הכריז החסיד ר' אליהו סימפסון, ממזכיריו של אדמו"ר הריי"צ, כי השיחות הן טובות אבל רוצים לשמוע מאמר דא"ח. הרבי לא נענה לו, והוא ביקש שוב ושוב, עד שהרבי אמר: "זה מוכרח להיות דוקא עכשיו? זה לא חייב להיות דווקא עכשיו, זה יכול להיות בהזדמנות אחרת".

בשנה שלאחר ההסתלקות התוועד הרבי בהזדמנויות רבות. ביום ז' בתמוז יצאה לראשונה שיחה מוגהת. כאשר הוכנה השיחה לדפוס, כתבו המניחים עליה "הוגה על ידי כ"ק שליט"א", הרבי תיקן זאת וכתב "ע"י הרמ"ש שליט"א".

בראש חודש אדר כתב הרבי מכתב כללי פרטי ראשון לעדת החסידים ובח"י באלול כתב הרבי מכתב כללי ראשון. המכתב נכתב בלשון הקודש ובאידיש. בערב יום הכיפורים חילק הרבי 'לעקח' לזקני החסידים על פי בקשתם.

בכל התקופה שלאחר ההסתלקות, היה הרב דוד רסקין מזמין את האנשים לעלות לתורה, וכאשר היה עליו לקרוא לרבי, היה אומר בקול רם "יעמוד", ובלחש "אדוננו מורנו ורבנו", ולאחר מכן ממשיך בקול רם את שמו הק'. בשמחת תורה חל שינוי, ואת ה"מרשות לחתן" בראשית קרא אחד מזקני החסידים. כשהגיע הלה לתיבות "ועתה קום", פרץ בבכי והכריז בקול רם "יעמוד אדוננו מורנו ורבנו הרב..." ואמר את שמו של הרבי. הרבי לא הגיב.

בחודשים כסלו וטבת, ניתן היה למצוא רמזים בשיחות של הרבי, כי הוא מוכן לקבל את הנשיאות, אך הדבר לא היה באופן בולט. בכ"ו בטבת פורסמו בעיתונות היהודית בניו-יורק ידיעות בהן פורסם כי חסידי חב"ד קיבלו על עצמם את הרבי כממלא מקום של אדמו"ר הריי"צ. בידיעות גם נכתב על כתבי התקשרות שהוגשו לרמ"ש, וכי קבלת הנשיאות הרישמית תהיה בי' שבט תשי"א. כשנודע הדבר לרבי, ביקש מהרב חודקוב להכניס הכחשה בשמו לכל העיתונים. הרב חדקוב גילה זאת לזקני החסידים, והם נכנסו לרבי והתחננו בפניו שלא להכניס את ההכחשה. רק לאחר תחנונים רבים נעתר להם הרבי. שבוע לאחר מכן, ביום ג' בשבט, פורסמו מודעות רשמיות מטעם תנועת חב"ד על קבלת הנשיאות הצפויה.

במוצאי י' שבט תשי"א נאסף קהל החסידים להתוועדות עם הרבי ב-‏770. כשעה לאחר תחילת ההתוועדות, קם החסיד ר' אברהם סנדר נמצוב וביקש מהרבי בשם כל הקהל לומר דא"ח. ואכן, בשעה עשר וארבעים דקות, פתח הרבי ואמר את המאמר ד"ה "באתי לגני", בהקדימו כי במאמר שניתן לי' שבט על ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר, נאמר וכו'.

לאחר י' שבט הודפסו בלנקים חדשים עליהם התנוסס שמו הק' של הרבי, ועליהם הרבי כתב את מכתביו[58].

הערות שוליים

  1. חסידים מספרים כי באותה שנה שאל הרב המגיד את אדמו"ר הזקן מה קורה עם תלמידיו, ואדמו"ר הזקן ענה: "יש לי הלבנים אבל חסר לי הדבק". אמר לו המגיד: "אני אתן לך את הדבק". ובאותה שנה יסד אדמוה"ז את חסידות חב"ד. (ראה פניני הכתר.
  2. בשנת תקל"ב, כבשו הרוסים את כל איזור ויטבסק וליוזנא מידי הפולנים. לכן, רק באותה שנה נוסדה חסידות חב"ד, חסידות חב"ד יכולה היתה להיווסד רק ברוסיה. הרבי מבאר (שיחת י"ב תמוז תשי"ג) "...עד"ז בנוגע לתלמידי המגיד שנהגו נשיאות במקומם, שהיו חלוקים זה מזה באופני עבודת ה', וכתוצאה מזה נעשה גם החילוק בהתיישבותם במקום גשמי. וזהו אחד הביאורים שמבארים חסידים טעם התיישבותו של אדמו"ר הזקן במדינת רייסין – דכיון שבה הוצרכו לתקן את ענין העבודה ע"פ טעם ודעת, עבודתהמוחין, לכבוש את בעלי המוחין, לכן, התיישב בה אדמו"ר הזקן מייסד תורת חסידות חב"ד; משא"כ במדינות וואלין ופולין, שמצד כמה וכמה סיבות היתה שם ההנהגה רק בענינים של חג"ת – התיישבו בהם אלה שדרכם בעבודת ה' היתה באופן כזה"
  3. הי' זה לאחר וויכוח עם אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד ור' אברהם מקליסק, מייסד שיטת חסידות תל"ק.
  4. ספר בית רבי עמ' 8.
  5. וכך כותב רבנו הזקן (אגרות קודש אגרת לד): מראשית כזאת הודענו והלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר תלונותיו מעלינו, בהיותי שם עם הרב החסיד מהור"ר מענדיל האראדאקער זצלה"ה, וסגר הדלת בעדנו פעמיים... וכאשר החלו להפציר בו מאד חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר...
  6. 'היום יום', 'בית רבי' עמ' נב
  7. שיחות תרצ"ו עמ' 110, וסיפור על כך בשיחות תרצ"ז עמ' 238
  8. התמים חוברת ב' עמ' נב.
  9. 'התמים' חוברת ב' עמ' נב.
  10. 'ליקוטי דיבורים' עמ' 262. שיחות תש"ב עמ' 45
  11. הבעל שם טוב, שאדמו"ר הזקן החשיב את עצמו כנכדו הרוחני.
  12. המגיד ממזריטש.
  13. שיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 39, 64. שיחות תש"א עמ' 146
  14. שיחות תש"ה עמ' 110, 'קיצורים והערות לספר התניא' עמ' קלז
  15. 'בית רבי' עמ' 52
  16. שיחות תרפ"ט עמ' 67. 'בית רבי' עמ' 54
  17. 'ליקוטי דיבורים' ח"א עמ' יב
  18. 'ליקוטי דיבורים' כרך ד' עמ' תשנ
  19. 'המשפיע' עמ' קכג.
  20. 'בית רבי' עמ' לז
  21. 'בית רבי' עמ' לח
  22. שיחת אדמו"ר מוהרש"ב י"ט כסלו תרס"ח. שיחת ש״פ וארא תשמ"ב
  23. 'לימוד החסידות' עמ' 13, 'התמים' עמ' לז
  24. ספר התולדות עמ' 1025
  25. ישנה גרסא שאף על כיבוש מוסקבה בידי נפוליון, ויש מכחישים.
  26. על פי אגרת אדמו"ר האמצעי, חורף תקע"ג. אגרות קודש (אדמו"ר האמצעי) ע' רלד
  27. בה הבדיל הרבי הזקן על קפה.
  28. ספר השיחות (אדמו"ר הריי"צ) תרצ"ט, עמוד 338. בהמשך כותב אדמו"ר הריי"צ ש"יש על פתגם זה שמונה פירושים מאדמו"ר הצמח צדק" והוא מביא את אחד הפירושים.
  29. מופיע ברשימה של אדמו"ר הריי"צ, ששמע מאביו, אדמו"ר הורש"ב
  30. ליקוטי דיבורים חלק ג'-ד', ליקוט לב בסופו
  31. מרשימותיו של הרב עזריאל זעליג סלונים - 'מגדל עז' עמוד קעד-ה. משמו של השד"ר ר' יחיאל היילפרין שראה בפנקס העיר האדיטש. בספר שבחי הרב מוזכר שסגרו את החדר, אך לא ציון שהיה זה בציוויו של אדמו"ר הזקן.
  32. ספר השיחות (אדמו"ר הריי"צ), קיץ ה'ש"ת' ע' 96.
  33. במהלך המסע עמרה העגלה למנוחה בפונדק, ושודדים שהיו במקום תכננו לחטוף את העגלה. בדרך נס שמעו המלווים את תוכניות השודדים ומיהרו להבריח את העגלה.
  34. 'פוקח עורים' עמ' 25, שיחות קיץ ה'ש"ת עמ׳ 95
  35. קונטרס לימוד החסידות' עמ' 8
  36. בית רבי ח"ב עמ' 6. ספר התולדות אדמו"ר האמצעי עמ' 90
  37. קונטרס לימוד החסידות עמ' 9
  38. שיחות תרפ"ז עמ' 233, 'התמים' עמ' 112, 'חקלאים יהודים בערבות רוסיה'
  39. ראה שיחת הרבי ט' כסלו תשכ"ט, מדוע בחר אדמו"ר האמצעי את חברון.
  40. 'היום יום'. 'תולדות חב"ד בארה"ק' עמ' לה - שם מובאים תאריכים שונים.
  41. שיחות תש"א עמ' 50, 'בד קודש' עמ' 5, 'התמים' עמ' פא
  42. בספר 'בית רבי', ובמקורות נוספים, מובא שהגאולה היתה בשנת תקפ"ו, אבל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אומר, בשיחת י' כסלו תש"ב, שהגאולה היתה בשנת תקפ"ז, כי ידוע שאדמו"ר האמצעי לא השתתף אף פעם בחגיגת הגאולה שלו, כי הוא הסתלק בט' כסלו תקפ"ח, לפני חג הגאולה הראשון. כך גם מובא בלוח היום יום, וראה שיחת ש"פ ויצא תשי"ט.
  43. 'בית רבי' ח"ב עמ' י, 'בד קודש' עמ' 5, 'התמים' חוב׳ ב׳ עמ' פא.
  44. אמר על כך חתנו כ״ק אדמו״ר הצ״צ: - "הסתלקות כזאת לא מצאו מיום הסתלקות הרשב"י, שהסתלק באמצע אמירת תורה".
  45. 'בית רבי' ח"ב עמ' יא
  46. בתחילה הי' ברצון כמה מהחסידים למנות את ר' יצחק אייזיק מהומיל, ור' אייזיק הסכים והחל בהכנות לקבל על-עצמו את הנישאות, אלא שלבסוף התחרט (ראה בס' תולדות יצחק אייזיק).
  47. אגרות אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' תעד, 'ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש' עמ' 13
  48. 'ליקוטי דיבורים' חלק א' עמ' 356. 'כרם חב"ד' גליון א'
  49. 'חנוך לנער' עמ' 10
  50. אגרות אדמו"ר מוהרש"ב ח"ב עמ' תקצו, תולדות חב"ד בארה"ק
  51. שיחות תש"ב עמ' קה, שיחות תש"ה עמ' ל
  52. ׳היום יום׳
  53. ליקוטי דיבורים ח״א עמ' 36
  54. אגרות אדמו"ר מוהריי"צ חי"ד עמ' קעא
  55. זכרון לבני ישראל
  56. מבוא ל׳אגרות אדמו"ר הרש"ב ח"א
  57. אשכבתא דרבי
  58. חשוב להוסיף את דבריו של הרב יוסף וינברג: "חסידים מספרים שלאחר ההסתלקות, כאשר הרבי סירב בכל התוקף להפצרותיהם של זקני החסידים לקבל את הנשיאות - מי שהשפעתה הייתה מכרעת, זו הרבנית חיה מושקא נ"ע, שעם כל צניעותה וענוותנותה וההקרבה הגדולה שנכפתה עליה, היא שהתבטאה בנחישות כי יש להמשיך את העבודה".