הגי (סריס המלך אחשורוש)

בתורת החסידות מוסבר, שהגי (סריס המלך אחשורוש) רומז לעזר וסיוע שמקבלת הנשמה ממקורה ושורשה, כדי לעלות ממקומה (בבריאה יצירה ועשיה) - לאצילות.

בכללות בחינת "הגי" הוא ממוצע המחבר את המחשבה עם הדיבור (ונקרא הגיון, או לעיתים הרהור), ובפרטיות כלולה בחינה זו משתי דרגות: "דיבור שבמחשבה" (מחשבה עילאה), ו"מחשבה שבדיבור" (מחשבה תתאה).

מקור המושג בנגלה

הגי הוא משרי אחשורוש, ותפקידו לשמור על נשי המלך. כשהגיע תר אסתר "לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי". שאר הנשים התקשטו והלכו למלך בלב שמח, אבל אסתר הלכה למלך כאנוסה (ומובן שלא בקשה דבר להתקשט בו). אלא שאף על פי כן קשטה הגי בעל כרחה, שהיה מפחד על עצמו ואומר לה "למה תחייבי את ראשי למלך שאינך רוצה להתקשט".

בפנימיות התורה

ממוצע בין מחשבה לדיבור

"המלך" הוא הקב"ה ו"אסתר" היא הנשמה המשתוקקת אליו. אך אין בכח הנשמה המוגבלת לדבוק בקב"ה (הבלתי מוגבל) בלא סיוע. וסיוע זה הוא ע"י המלאכים, שהם יש בכוחם לקבל את האור האלוקי ואז להמשיכו לנשמות. וזהו שאמרו מיכאל מקריב נשמותיהם של צדיקים - כי הנשמות הן בחינת נבראים, וע"י מיכאל נקרבים למעלה מעלה ליכלל באצילות.

והנה, המלאכים עצמם מקבלים מאלוקות ע"י הגי, ויובן על פי משל מכוחות הנפש: הגי הוא הגיון, והוא בחינת פנימיות ומקור הדיבור שהוא בחינת מחשבה שבדיבור. אלא שהגי הוא ה"פועל יוצא" של הגיון, שהוא העושה את הדיבור. והנה, הגיון הלב אינו בחי' דיבור בפועל ממש אלא רק מחשבת וכוונת הלב וכמו "ולבך יהגה אימה", וכמו שפירש בזוהר "והגיון לבי אלין מילין דסתימין דלא יכיל בר-נש לפרשא לון בפומי דא הוא הגיון דאיהו בלבא".

ומכיון שהגיון הוא הממוצע בין מחשבה לדיבור, לכן פעמים שהמחשבה נקראת הגיון, ופעמים שהדיבור נקרא כך. וממוצע זה הוא המחשבה שבדבור, מה שנמשך מעצמיות המחשבה להיות מקור לדבור.

ובנמשל, כשם שישנו ממוצע בין המחשבה לדיבור (הגי) כך יש ממוצע בין אצילות לבריאה, והוא היכל קודש הקודשים. דמכיון שמצד אחד מאיר בו אור האצילות אך מצד שני הוא ראשו של עולם הבריאה לכן הוא הממוצע המחבר אצילות ובריאה, והוא המשפיע למלאכים וההיכלות (שבבריאה) שישוררו וידברו – שע"י זה הם מעלים את הנשמות.

שתי הדרגות בהגי – מחשבה עילאה ומחשבה תתאה)

מחשבה עילאה

הדרגה העליונה שבו נקראת "מחשבה עילאה", והיא שורש נשמות ישראל כפי שהן עדיין בבחינת "אין" ו"טהורה היא". לדרגא זו רומז הפסוק "הגיון ליבי", והיא נמשלת לאדם המחשב איזה שכל בפני עצמו. שאותיות המחשבה הם קשורים בהשכל ואין נרגשים כלל לדבר בפני עצמו כי אם שנרגש רק השכל (ואותיות המחשבה הן רק טפלות ובטלות לשכל, ואינן מורגשות). והיינו, בדרגה זו שקוע האדם בהתבוננות עד כדי כך שאינו מרגיש כלל אפילו את אותיות המחשבה, וודאי שאין כאן עדיין כלל שום קשר לדיבור. אך מכיון שמלבד עצם השכל כבר יש כאן "משהו" שאינו שכל (שהרי השכל כבר הצטמצם כאן לחשוב אודות נקודה ועניין מסויים) נקראת דרגה זו "דיבור שבמחשבה".

מחשבה תתאה

הדרגה התחתונה שבהגי נקראת "מחשבה תתאה", ונרמזת בפסוק "כאשר הוגה מן המסלה". המילה "הוגה" היא לשון הסרה (שנמשך והוסר מן המסילה{וכמו "הגו סיגים מכסף", שפירושו הוסרו הסיגים מהכסף.}}). בדרגה זו המחשבה כבר "יצאה" מגדר התבוננות בעניין עצמו - לחשוב ולהרהר איך לדבר, והיא בחינת ה"מחשבה שבדיבור" (שהיא מקור הדיבור ופנימיותו).

והיינו, שהנשמות שירדו לעולם הבריאה צריכות (כדי לעלות לאצילות) עזר וסיוע ממקורן ושורשן (הגי מלשון "הגיון ליבי" - בחינת מחשבה עילאה). וסיוע זה הוא ע"י הגי שיורד לבריאה (הגי מלשון "הוגה מן המסילה). שהוא יורד ומתלבש במלאכים (המקבלים ממנו את כוחם לדבר ולשיר), וע"י המלאכים יכולות לקבל ממנו גם הנשמות.

הנשמות שלא צריכות את עזר המלאכים

רוב הנשמות (ואפילו נשמות הצדיקים הגדולים) הן מעולמות בי"ע, ולכן לא יכולות לקבל את האור דאצילות ישירות מ"הגי" (אלא רק ע"י סיוע המלאכים, שהם המקבלים מהגי). אבל הנשמות דאצילות יכולות גם יכולות, ואינן צריכות לעזר וסיוע המלאכים. וכדוגמת הנאמר בגמרא על ר' חייא, שבשונה משאר כל הצדיקים עולה מרכבתו ויורדת בעולמות העליונים בלי עזרת המלאכים (כי עיקר סיבת ירידת נשמת ר' חייא הייתה בשביל העזר למלכות), וכן העניין ברשב"י (שהיה אחר החורבן דוקא, מזה הטעם). ועל פי זה מובן מדוע "לא בקשה אסתר דבר כי אם את אשר יאמר הגי", כי אסתר הייתה מרכבה לבחינת מלכות (שהוא עצמו דבר ה'), ולכן יכלה לקבל מבחינת המחשבה (דאצילות) באופן ישיר (ולא נזקקה לעזרה וסיוע של המלאכים).