דעת עליון ודעת תחתון

ביאור החסידות על שני העניינים דעת עליון ודעת תחתון מיוסד על הפסוק "אל דעות ה'", שישנן שתי דעות (כביכול) באלוקות – דעת המשפיע ודעת המקבל. באופן הפשוט ביותר דעת עליון היא מלמעלה למטה – שלמעלה הוא היש והמטה הוא האין, ודעת תחתון היא מלמטה למעלה (דעת הנבראים) - שמפני ההעלם וההסתר מרגישים את עצמם ליש ואת הבורא אינם תופסים כלל ובהרגשתם הוא 'אין'.

בעומק יותר, שורש שתי דיעות אלו הוא באלוקות גופא, שבה עצמה ישנן שתי ה"דיעות": א. הדיעה בדרגת האלוקות שלמעלה משייכות לבריאה (לְגַבֶּיהָ הכול כלא חשיב ולעולם אין שום תפיסת מקום), וב. הדיעה בדרגת האלוקות הנעשית מקור לבריאה (לְגַבֶּיהָ לעולם יש תפיסת מקום, ובה מתחשבים בגדריו של כל נברא).

ובשורש שורשן שתי דיעות אלו הן עניין אחד ממש (שזהו "אל דיעות ה'" – שבחינת א-ל כוללת בתוכה את שתי הדיעות יחדיו).

מקור המושג

בזוהר

על הפסוק "אל דעות ה'" שואל הזוהר כיצד יתכן לומר לשון רבים על דעת ה'? ועונה, ששתי הדיעות הן שני הגוונים שבדעת – נטייתו לחסד ונטייתו לגבורה.

בכתבי האר"י

בכתבי האר"י מובא עניינם של דעת עליון ותחתון במקומות רבים, אך מבאר באופן שונה (לכאורה) מאשר בזוהר: שדעת עליון הוא המחבר חכמה ובינה, ודעת תחתון הוא המוחין המתפשטים במידות.

חידושו של אדמו"ר הזקן

פירושו של אדמו"ר הזקן מבוסס על דרשת הזוהר (השואל על הפסוק "א-ל דיעות ה'" מה הפירוש שלקב"ה יש ריבוי (שתי) דיעות), אבל "תופס" דוקא את הסברו של האר"י, אלא שמעמיק במשמעותו עד כדי כך ש'עבודת הלוי' מתבטא על זה "כמבואר ברוח קדשו נ"נ על פסוק "כי א-ל דעות ה'":

היינו, שדעת עליון ותחתון [אינם רק ה"חיבור" בין שמאל וימין כפי שהם למעלה (במוחין) ולמטה (במידות), אלא] כיצד נרגש העולם מצד המוחין (שהם למעלה מהעולם) ומצד המידות (שהן שורש העולם).

בחסידות

דעת עליון

דיעה זו היא בדרגת האלוקות שלמעלה לגמרי משייכות לבריאה. לגבי דרגה זו הכול כלא חשיב ולעולם אין שום תפיסת מקום. דרגה זו היא השורש לניסים (שבהם הקב"ה אינו מתחשב בלבושי הטבע אלא מנהיג את הבריאה לפי רצונו).

דעה זו קשורה לשם הוי', כפי שכתוב "יהללו את שם הוי' כי הוא ציוה ונבראו". היינו, כי שם הוי' הוא האור האלוקי שבתפארת (שהיא כללות המידות, למעלה ממלכות – למעלה משורש הנבראים), ולכן הבריאה שמשם זה היא באופן "ממילא", בלי התעסקות: ה' רק ציוה והעולמות "נבראו" (כביכול מעצמן, לא ע"י התעסקות בבריאתן), הכוח המהווה אינו מתלבש בפעולת ההתהוות (אלא מרומם ומופלא ממנה), ופעולת ההתהוות אינה תופסת מקום לגביו.

דעת תחתון

דיעה זו היא בדרגת האלוקות הנעשית מקור לבריאה. לגבי דרגה זו לעולם יש תפיסת מקום) והיא השורש להנהגה הטבעית (שבה מתחשבים בגדריו של כל נברא.

דעה זו קשורה לשם אלוקים, כפי שכתוב "בראשית ברא אלוקים". היינו, כי אלקים בגימטריה "הטבע", והוא השם שבמלכות (שורש הנבראים), והדבר בא בפסוק לידי ביטוי במילה "ברא". היינו, שהבריאה שע"י שם אלוקים אינה בדרך ממילא (כדלעיל בדעת עליון), אלא ע"י התלבשות והתעסקות. הכוח המהווה יורד כביכול ממהותו ומתלבש בפעולת ההתהוות, ולפעולת ההתהוות יש ערך וחשיבות לגביו.

מקומם בעולמות

בפשטות

בכללות דעת עליון הוא באצילות ותחתון בבי"ע, אבל בפרטיות יותר (בדעת עליון גופא) אצילות הוא דעת תחתון לעומת בחינת הדעת שלמעלה מאצילות.

שורשם

שורש שתי הדיעות הוא באלוקות גופא (באצילות). דעת עליון הוא כיצד נרגש העולם מצד המידות (ז"א) – שם הוי', ודעת תחתון נמשך מצד המסך המסתיר על האלוקות בפני הנבראים – שם אלוקים (ספירת המלכות). או בסגנון אחר קצת: דעת עליון הוא הרגשה בסובב כל עלמין ודעת תחתון הוא הרגשה בממלא כל עלמין.

שורש שורשם ותכלית כוונתם

שורש שורשם של שתי הדיעות הוא משם א-ל, שהוא התיקון הראשון מי"ג תיקוני דיקנא, דמכיון ששם זה הוא למעלה משתי הדיעות הרי הוא כולל את שתיהן, ומכיון שכולל את שתיהן יכול לחברן. היינו, שתכלית הכוונה היא שיהיה חיבור בין שתי הדיעות: שאור אין סוף יתגלה גם למטה ושהמטה לא יסתיר על הדיעה העליונה. עניין זה מוסבר בחסידות בדוגמאות רבות, כגון נס המתלבש בטבע, עליית משה בגופו להר סיני, המשכת אור אין סוף בפנימיות ע"י ד' מינים (ועל דרך זה שאר המצוות המעשיות) – שכל זה בא ע"י התורה (שעניינה ביטול המחיצה שבין עליונים לתחתונים וחיבורם לאחד).

בנפש

דעת תחתון

דעת תחתון שבנפש הוא הדעת המקשר את השכל אל הרגש, מוליד את המידות ומתפשט בהן. והיינו, שהאדם מחפש בשכל הטהור שעוסק בו את הקשר אליו (מה השכלה זו 'אומרת' לו). התקשרות זו (שמקשר דעתו בשכל) היא היא המולידה את הרגש ו'מחיה' אותו.

אך מכיון שדיעה זו נמשכת מהשכל (ולכן למטה ממנו), היא יכולה למשוך את האדם הן לטוב והן לרע, ולכן נקראת 'עץ הדעת טוב ורע'.

דעת עליון

דעת עליון שבנפש הוא הנקרא מוחין דגדלות, שיכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו ועם כל זה לא יכעוס כלל. שמפני גדלות הדעת לא נמשך ממנו התפעלות, ועד לדרגא שלא יתפעל משום דבר.

על 'דיעה' זו נאמר בזהר{הערה|אד"ר דקכ"ח ע"ב.}} סבא דעתוי סתים, כי בחינה זו היא "מוחא סתימאה" שבנפש. היינו, דעת עליון היא הממשיכה בנפש את גילוי בחינת היחידה, התקשרות עצם הנשמה באלוקות.

יחודן

שתי 'דיעות' אלו בנפש אינן נפרדות, אלא דעת עליון מאיר תמיד בדעת תחתון. כי בכל אחת מהן יש יתרון וחסרון, ויחודן משלים זו את זו:

דעת עליון יתרונה בכך שאין לרע יניקה ממנה, אך חסרונה שהיא בחינת 'מקיף' - נעלית מכדי לעורר את הרגש ולהשפיע עליו. יתרונה של דעת תחתון שהיא יכולה לרדת אל הרגש, להעיר ולהחיות אותו, אך חסרונה שמצידה יכול האדם להתפעל גם מהרע (להמשך לתאוות ואיסורים).

ולכן 'מאירה' דעת עליון בדעת תחתון: לאחר שהתבונן האדם בגדלות ה' (בשעת התפילה וכיוצא בזה) עד שנולדה אצלו אהבת ה' (או כל מידה קדושה אחרת), הנה בתוך רגש זה מאירה עצם הנשמה, ושומרת עליו שלא יפסק ושלא תהיה ממנו יניקה לחיצונים.

פעולתם של דעת עליון ותחתון

דעת עליון עניינו הוא 'התקשרות', ופעולתו לחבר את החכמה לבינה. נקודת החכמה עצמה היא 'המצאה', ברק המבריק במוחו, מרחפת ובלתי מוגבלת - ולכן מצד עצמה אינה יכולה לבוא בהתיישבות. כח הדעת (שהאדם מקשר עצמו בנקודת ההשכלה) מגביל את נקודת החכמה, וע"י כך יכולה לבוא בהתיישבות בכלי הבינה.

ודעת תחתון הוא המחבר מוחין ומידות, היינו, כשלאחר שהתיישבה אצלו הנקודה השכלית מוסיף הוא להתקשר בה, ונכנס בפנימיות השגת הענין עד אשר מרגיש את הענין ההוא (היינו, שמהרגשת הענין נעשה אח"כ גם הרגשה בלב).

כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה

דעת עליון היא דרגת חיצוניות הכתר המולידה את ספירת החכמה והטעם שנקראת בחינה זו דעת יובן ממשל אדם הלומד: כשמעמיק מאד בלימוד מאד אזי נופלות במוחו קושיות על הפשט הראשון, ומתחדש אצלו פשט חדש ממש. והטעם לזה, כי התעמקות זו היא העלאת הדעת למקורו שבכתר והוא הוא המוליד ומחדש השכלות.

ובזה תובן מחלוקת המקובלים שלפעמים הכתר נמנה במנין י"ס ולפעמים מונין הדעת במנין. היינו כי כשמונים את חיצוניות הספירות אז מונים את הכתר (והיינו חיצוניות הכתר, שהוא דעת עליון), ודעת תחתון אין מונים, וכשמונים את פנימיות המידות אז מונים את הדעת התחתון (שהוא פנימי) – ולא את הכתר.

ראה גם

• דעת עליון ודעת תחתון
• יחודא עילאה ויחודא תתאה
• ביטול היש וביטול במציאות