גנבא אפום מחתרתא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"גַנְבָא אַפּוּם מַחְתָרְתָא רַחְמָנָא קָרִי" הוא פתגם בארמית שמופיע בתלמוד הבבלי[1], ומבטא פרדוקס אמוני המציג את עולמו הפנימי של הגנב, כיצד הוא קורא לעזרתו של אלוקים על פתח המחתרת, למרות שבאותו הרגע ממש הוא מבצע מעשה הנוגד את הנדרש מאדם שמאמין באלוקים.

לפרדוקס זה המציג סתירה פנימית בין אמונתו של האדם והצהרת כוונותיו לבין מעשיו בפועל, ישנם ביטויים רבים. דוגמה בולטת לכך היא סיפור המופיע בפולקלור החסידי, על אדם שהיה עסוק בכתיבת קונטרס על חשיבות נתינת הצדקה, וכאשר עני נקש בדלת וביקש נדבה, האיש צעק עליו שלא יפריע לו לכתוב על חשיבות נתינת הצדקה[2].

בתורת החסידות[עריכה]

פתגם זה זכה לפרשנות רחבה בתורת החסידות המבארת שהסיבה הגורמת לפרדוקס זה נוצרת מחוסר הפנמה של הערכים האמוניים, ובכך שהאמונה באלוקים נותרת בצורה עקרונית בלבד. על פי תורת החסידות, על מנת לפתור פרדוקס זה על האדם להתחבר אל נשיא הדור שתפקידו כ"רועה נאמן"[3] הוא לדאוג לכך שהאמונה תחדור בפנימיות נפשו של האדם ותשפיע באופן מעשי על פעולותיו.

לקריאה נוספת[עריכה]

הערות שוליים

  1. מסכת ברכות סג, א. על פי גרסת כתב יד פרנקפורט והעין יעקב.
  2. הסיפור כפי שסופר על ידי שלמה קרליבך.
  3. בלשון ספר הזוהר: רעיא מהימנא.