ברכת המצוות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ברכת המצוות היא ברכה אשר מברכים לפני עשיית מצווה מהתורה או מדברי חכמים.

נוסח הברכה[עריכה]

באופן כללי ישנם שיני מיני נוסחאות בברכת המצוות: "על" מעשה המצווה, ו"לעשות" את המצוה. דיעות שונות ישנם בביאור חילוק זה:

דעה אחת אומרת מובאת בחדושי הרמב"ן[1] בשם הראב"ד ז"ל בשם הרב רבי משה בר' יוסף ז"ל, שנוסח "לעשות" אומרים רק במצוה שאין לה גמר אלא חייב לעשותה תדיר כגון הנחת תפילין וציצית וכיוצא בהן, אבל מצוה שעשייתה בפעם אחת גמר מלאכתה כגון ביעור ונטילת לולב ומילה ושחיטה, כלן מברכין בהן על.

על דעה זאת מקשה הרמב"ן - "וקשיא לי שהרי נר חנוכה מברכין עליה להדליק ואע"פ שעשייתה גמר מלאכה, אלא שרבינו תם ז"ל אמר דהואיל וצריכה שמן כדי שתהא דולקת משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, הרי מצוה זו חשובה כמו שאין עשייתה גמר מלאכתה, ואינו מחוור".

דעה שניה היא של הרמב"ן עצמו ושל רבים מהראשונים שמכריעים כי "כל מצוה שמוטל על האדם ואי אפשר לו לפטור עצמו מחובתו על ידי שליח זולתי על ידי עצמו, הוא המצוה שאין מברכין עליה על המעשה, אלא לעשות, כגון מצות סוכה שטיבעה לישב מפני שאין יוצא בה ידי חובתה על ידי ישיבת אחר, וכן מצות עיטוף וכן תפילין מברך עליהם להניח".

על כך הקשה ב"ספר המכריע"[2]: וזה הכלל אין לו מעמד שהרי מצות התורה ליתא על ידי שליח ומברך "על דברי תורה" ולא ללמוד תורה. ונטילת לולב ונטילת ידים ואכילת מרור ואכילת מצה ליתנהו על ידי שליח ומברך על המעשה ולא לעשות. ונר חנוכה אפשר על ידי שליח ומברך להדליק ולא על הדלקת, וכן לגמור את ההלל, וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דאפשר על ידי שליח ומברך לעשות ולא על המעשה.

מכח זה הוא סובר כי אין כללים בעניין:" אלא ודאי לית מששא בהאי כללא ואין לחלק ביניהם כלל כאשר כתבתי, וכאשר פירש המורה ומפני זה לא דקדקו חכמים בדבר שפעמים כתבו על המעשה ופעמים כתבו לעשות, והבא לחלק ביניהם אינו יוצא מידי קושי' לעולם והוא נצרך להדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא וסוף סוף אינו מעלה דבר".

בחסידות[עריכה]

בברכת המצות אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו כו', משום שעל ידי המצות אנו ממשיכים מבחינת "אשר", שהיא בחינת ענג העליון. וההמשכה היא בבחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה שהם בחינות יחודא עילאה ויחודא תתאה, שנמשך בהן מבחינת ענג העליון.

וזהו פירוש הברכה: בא"י אלקינו, הוא בחינת יחודא עילאה דחכמה ובינה דאצילות, ואח"כ מלך העולם הוא בחינת יחודא תתאה וממשיכים להם מבחינת אשר קדשנו - בחינת ענג העליון. והיינו דוקא על ידי קיום מעשה המצות הגשמיים בבחינת אתכפייא ואתהפכא לברר בירורי קליפת נוגה, שעל ידי זה דייקא ממשיכים גלוי התענוג העליון.

הערות שוליים

  1. מסכת פסחים דף ז, א
  2. סימן סא