אליהו כי טוב

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב אליהו כי טוב (מוקוטובסקי)

הרב אברהם אליהו כי טוב (לשעבר מוקוטובסקי; ד' בניסן תרע"ב - ו' באדר א' תשל"ו, 1912-1976) היה עסקן ציבורי שנמנה על אנשי פאג"י (שפרשה מתנועת פא"י), עורך בטאון "הקול", איש חינוך וסופר מוכשר.

תולדות חיים[עריכה]

נולד בורשא בד' ניסן תרע"ב להוריו מיכאל ורחל מוקוטובסקי, מחסידי רבי צדוק הכהן מלובלין. בילדותו עברו הוריו להתגורר בעיירה אופולה הסמוכה ללובלין, ובהיותו בגיל 17 חזר לורשא כדי להשתלם בלימודיו התורניים, כשלפרנסתו הוא עוסק במלאכת כפיים. בהיותו בורשא, החל לעסוק בפעילות הציבורית של אגודת ישראל, וכן עסק בהוראה.

בעקבות פעילות במסגרת 'אגודת ישראל', התקרב אל המזכיר הכללי של האגודה בפולין רבי אלכסנדר זושא פרידמן, ונשא את אחותו הצעירה הינדא רבקה. מייד לאחר נישואיו עלה יחד עם רעייתו לארץ ישראל, ובשנת תרצ"ו הגיע לארץ ועסק לפרנסתו כפועל בניין.

תקופה קצרה לאחר מכן, הצטרף לתנועת פועלי אגודת ישראל (פא"י) בירושלים, וכאשר הנהגת התנועה הביעה יחס פשרני בנוגע לציונות, החליט יחד עם מספר מחברי האגודה לפרוש מההנהגה הכללית, והקימו את תנועת "פאג"י" (ראשי תיבות של: פועלי אגודת ישראל; ויש גורסים: פורשי אגודת ישראל). בשנים הראשונות לפעילות התנועה היה הרב אוריאל צימר העורך הראשי של בטאון התנועה שנקרא בשם "הקול", אך לאחר שעבר להתגורר באמריקה לצורך טיפולים רפואיים, עבר התפקיד לידיו של מוקוטבסקי, והוא פרסם שם מאות מאמרי הגות תחת שמות עט שונים.

בנוסף, היה העורך של העיתון היומי שיצא לאור על ידי האגודה, "היומן", ואת הביטאונים "עתידינו" ו"קוממיות". פעמים רבות חתם את מאמריו בשם העט אליהו כי טוב, ולימים אימץ שם זה כשמו הרשמי.

בשנת תש"א ייסד את בית הספר החרדי לבנים "שילה" בירושלים, ועמד בראשו במשך שמונה שנים.

בבחירות הראשונות הוצב במקום השלישי בחזית הדתית מטעם אגודת ישראל, אך בעקבות איומי הרב יצחק מאיר לוין שבאם הרב כי טוב יכנס הוא יפרוש מהכנסת - מפלגת פאג"י הוצאה שלא מרצונה מהחזית ורצה בנפרד כשהרב כי טוב עומד בראשה, ולא עברה את אחוז החסימה.

בשנת תשי"א הצטרפה תנועת פאג"י לרשימת "אמוני ישראל" בבחירות לכנסת והרב כי טוב נבחר לעמוד בראשה; גם בפעם זו המפלגה לא עברה את אחוז החסימה, ובעקבות הכשלון בבחירות ועקירת חבריו להנהגת התנועה, אוריאל צימר ואברהם פרשן, מארץ ישראל - פרש בשנת תשי"ד מהעסקנות הציבורית והחל לעסוק בכתיבה ספרותית והמשיך לפעול בתחום זה עד לפטירתו.

נפטר במוצאי שבת בו' אדר א' תשל"ו בגיל 64, ונטמן כמנהג ירושלים עוד באותו לילה בהר המנוחות בירושלים, בליווי האנשים הקרובים אליו, אברהם טרגר והאדמו"ר מאמשינוב.

קשריו עם הרבי וחסידי חב"ד[עריכה]

בשנת תשי"ג נסע לארצות הברית ונכנס ליחידות אצל הרבי[1], במהלכה דיבר עימו הרבי על עניני עסקנות הכלל; והרבי אמר לו ש"הלהט הלא דתי של ה'להכעיס' ייעלם מן האופנה, ובסופו של דבר רבים מבין הצעירים ישובו בתשובה"[2]; באותה הזדמנות, אמר לו הרבי: "לוּ היו לי כמה עשרות צעירים שהיו חודרים אל מעבר למסך 'השומר הצעיר' - הייתי כבר מחולל שם מהפכה"[3].

באותה יחידות, הציע הרב כי טוב לקיים אסיפה של גדולי ישראל שידונו בבעיות הכלל וימצאו להם פתרון. להצעתו, ישתתפו בכנס: הרבי, ה"בית ישראל" מגור, רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, רבי משה פיינשטיין, ראש ישיבת לייקווד והחזון איש; להצעה זו הגיב הרבי בחיוך, ואמר לו: "אם אכן תצליח לארגן אסיפה כזו - משיח יבוא מיד, ואז כל הבעיות תיפתרנה מאליהן ולא יהיה צורך לדון בהן..."[4].

כאשר התפרקה תנועת פאג"י, הרבי לא ראה בעין יפה את פרישתו מהחיים הציבוריים, ודחק בו להשפיע על הפוליטיקה הישראלית ולא לתרץ את עצמו בכך שתורם בכתיבה וספרות, וכתב לו: "היאומן.. שזהו ניצול כל כוחו במילואו על ידי הדפסת ספרים? ואין נשמע כלל מלוקחו חלק על ידי דיבור ותעמולה וכו' בהבעיות שבעולם היהודים בכלל ובארץ הקודש ת"ו ובעיר הקודש ירושלים ת"ו בפרט. ולא אפילו בבעיות הבוערות"[5], ובהמשך המכתב הרבי מבטל טיעונים המצדיקים את חוסר התערבותו בהנהגה הציבורית.

מכתב זה לא היה היחיד, ושלוש שנים קודם לכן כתב לו הרבי מכתב חריף ביותר, ואף התנצל בסופו ש"אולי אין הסגנון דיפלומטי או מנומס כדי צרכו - אבל בודאי שאין החריפות מספיקה כלל בערך הצרה ומצוקה בה ענייני יהדות נמצאים"[6][7].

יחד עם זאת, עודד אותו הרבי על ספריו, וכתב לו כי "הבאת דבר ה' לאחינו בני ישראל הוא הביטוי הכי נעלה דאהבת ישראל"[8], ואמר לו ביחידות: "לי ידוע היטב מה פעל ספרך 'איש וביתו' בהרבה מבתי ישראל"[9].

בשנת תשכ"ג ביקר כי-טוב פעם נוספת בחצר הרבי והשתתף בהנאה במשך כל ההתוועדות של י"ט כסליו שנמשכה מספר שעות, ובמהלכה העניק לו הרבי יחס מיוחד ונתן לו חתיכה מהעוגה שהייתה על שולחנו[10].

בספרו חסידים ואנשי מעשה רואים את יחס הכבוד שנתן לאדמו"ר הזקן

ספריו[עריכה]

  • חסידים ואנשי מעשה - סיפורי חסידים (שתי כרכים[11]) תשט"ו-תשכ"ו.
  • איש וביתו - הנהגות הבית היהודי והלכות טהרה, תשי"ז.
  • ספר הפרשיות - פירוש עממי על התורה (עשרה כרכים[12]).
  • ספר התודעה - סקירת מעגל השנה היהודי בצירוף הלכות ומנהגים, תשי"ח[13].
  • כפתור ופרח - אמרות חז"ל מבוארות, תש"כ.
  • הגדה של פסח - בצירוף מנהגים טעמים ורמזים, תשכ"א.
  • ילקוט טוב - אסופת אמרות פתגמים וביאורים מאת גדולי ישראל לאורך הדורות, תשכ"א.
  • הבו גודל - בעיות החינוך בדורנו, תשל"ב.
  • ששה פרקים לבן דורנו - תשל"ה.

משפחתו[עריכה]

  • חתנו, חנוך בן ארזה, מו"ל.
  • בנו, עודד כי טוב.
  • בנו, שלום צבי כי טוב, חסיד חב"ד.
  • ביתו, הציירת רחל קיציס.

קישורים חיצוניים[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

הערות שוליים

  1. במכתב להנהלת תומכי תמימים לוד כותב הרבי שבשעת היחידות נכחו גם אנשי הנהלת פאג"י, הרב אברהם טרגר ומר חיים שטרן, ומגדיר את הביקור: "ביקרו אצלי באופן ידידותי". המכתב המלא נדפס בספר 'ימי תמימים' חלק ב' עמוד 164.
  2. הרב טוביה בלוי, 'הרבי' עמוד 307 ואילך (הובא בהתקשרות א'פא).
  3. הרב צבי גרינוולד (הובא אצל: הרב מרדכי מנשה לאופר, "מלחמת תנופה", התקשרות תרצב).
  4. הרב טוביה בלוי (ששמע מפיו), לקט ופרט - ד אות כה, תשע"ט.
  5. אגרות קודש חלק י"ט עמוד רמה בהשמטת שמו.
  6. אגרות קודש חלק טו אגרת ה'שסא.
  7. הרבי לא השלים עם פרישתו מהחיים הציבוריים, וראה בכך כתם בל-ימחה על אישיותו הגדולה, ובמכתב לחתנו חנוך בן ארזה שנדפס בהוספות ללקוטי שיחות (חל"ה עמוד 255) כותב לו הרבי שדווקא לפי גודל האפשרויות של העסקן, הימנעותו מטילה רבב גדול יותר על אישיותו, "וכיון שהכרתי את חותנו ז"ל, בודאי אין צורך להרחיב את הדיבור בכהנ"ל". ביחידות של הרב טוביה בלוי בחודש תשרי תשכ"ג, ניסה הרבי לברר האם החלטתו של כי-טוב לפרוש מהחיים הציבוריים היא סופית, והאם עדיין ישנה אפשרות להשפיע עליו בכיוון זה (היחידות נדפסה בקובץ מקדש מלך חלק ד' עמוד תיד).
  8. אגרות קודש חלק כ"ו, אגרת ט'תקצה.
  9. הקדמה למהדורה השלישית של הספר 'איש וביתו' מהדורת תשנ"א.
  10. משבחי רבי פרק י"ב.
  11. חלקי הספר פורסמו בהמשכים תחת כותרים שונים והם כוללים את הקונטרסים: במעונות אריות (תשט"ו), כחודו של מחט (תשט"ו), בחסד עליון (תשט"ז), הפותח שער (תשט"ז), כתר מלכות (תשכ"ו).
  12. יצא לאור במהדורה ראשונית בספרונים שבועיים, שאוגדו בשנים מאוחרות יותר ונדפסו בעשרה כרכים.
  13. כבשי דרחמנא - על הימים ה' באייר ו-כ"ח באייר, פרקים שהושמטו מספר התודעה.