אוזן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף אזן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איברי גוף האדם
מושגים כלליים
ראשפניםנשימהדםגידיםורידי הדםעורקיםעצביםבשרעצמותעורשערות הראש והזקן
איברי הראש
גולגולתמצחמוחקרום שעל המוחאויר שבין המוח לגלגולתקרום שעל האוירשערות הראש והזקןזקןעינייםעפעפייםאוזנייםאףפהשפתייםלשוןחיךשינייםצואר - (קנה, ושט וורידים)עורףלחייםסנטר
איברי הגוף
בית החזהבית השחיבטןטבוראגןלבריאותכליותכיס המרהכבדקיבהאיברי הפסולתאיברי ההולדהסיומא דגופאיסוד דנוקבא
גפיים
כתפייםידייםרגלייםעקבאצבעותציפורניים
ראו גם
אשר יצרבריאות ורפואהאדם - מין המדבר (תבנית)

אוזן היא אבר בראש המשמש כלי לחוש השמיעה. בתורת הקבלה האוזן היא אור רוחני גבוה המשמש כתחילת יציאת אורות עולם העקודים, בהעלם גדול כל כך עד שכל הספירות נכללות בה באות ה אחת.

האוזן של אדם קדמון היא בחינת השורש של שם ס"ג (אך באופן שרק הה' נתגלתה וכדלעיל), ומשמשת גם כמקור ושורש לשם מ"ה[1].

בלשון השאלה האוזן משמשת כביטוי ל"איזון", כמו למשל "מאזנים". הסיבה לכך היא כי תפקידם הרוחני של האזנים, דהיינו חוש השמיעה וההבנה, הוא לאזן בין הכוחות השונים הרוחניים, כמו האור מקיף והאור פנימי (ששרשם באוזן ימיני ואוזן שמאל)[2], ובין החסדים הנקראים בחינת ימין לגבורות הנקראים צד שמאל, שזה ענין עולם התיקון, בניגוד לעינים שהם שורש עולם התוהו, ואין בהם הפרדה בין הצד הימיני לשמאלי, בבחינת הפרדה בין משפיע למקבל, שהרי בעולם התוהו לא התגלה כראוי ההפרדה בין משפיע למקבל, וכל אחד אמר "אני אמלוך".

מכך נשתשלשל בגשמיות, שכאשר חסר לאדם חלק מסויים בפנימיות האוזן, חסר באיזון הגוף שילך באופן ישר.

האוזן משמשת גם בלשון השאלה כבית אחיזה לכלי, כמובא במסכת שבת[3] כי שלמה המלך עשה אזנים לתורה, והם הסייגים והגזירות של התורה שנמשכים מבחינת האוזן.

שני בחינות שבאוזן[עריכה]

אנו מוצאים בפרשת האזינו כי יש שני בחינות של שמיעה באוזן: "האזינו השמים ואדרבה, ותשמע הארץ אמרי פי"". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים - כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק.

הרבי מקשה, כי על פי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה - "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון[4]: "שמעו שמים והאזיני ארץ".

הרבי[5] מסביר, כי כשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו[6] עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחניים שמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים - רחוקיים: "האזינו" - "השמים", ו"תשמע" - "הארץ".

משום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" - עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כל כך.

הערות שוליים

  1. שיצא מיחוד ע"ב דע"ב וע"ב דס"ג, וע"ב דס"ג הוא אורות האוזנים כמובא באוצרות חיים שער העקודים
  2. כמובא באוצרות חיים שער העקודים
  3. יד, ב
  4. ישעיה א, ב.
  5. לקוטי שיחות כרך לט מכתב כללי.
  6. באופן של "כל יושביה עליה".