אדם (מין המדבר)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף אדם (מין))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האדם הוא כינוי למין המדבר, והוא מכוון כלפי כללות המין האנושי. באופן פרטי הוא מכוון דווקא כלפי בני ישראל.

האדם הוא האדם התחתון, אשר נברא בדומה לאדם העליון, וברוב ענייניו הינו בדומה לו.

מהותו[עריכה]

מהותו של האדם מורכבת משני עניינים: בעצם עניינו הוא – שלימות, זה שהוא לא מוגדר בגדר מסוים, מאחר שאור אין סוף שורה בו[1]. ובגלוי, עניינו הוא – שכל, כיוון שהשכל שהוא הכח הנעלה ביותר המתאחד עם עצם הנפש[2].

גדרו[עריכה]

גדריו של האדם הינם עשרה:

א. התאחדות[עריכה]

מכיוון שהאדם נברא בדומה לאדם העליון, לכן גם אצלו כל העניינים הם בהתאחדות. באופן שכל אבריו משלימים אחד את השני, ולא רק בגלל מעלת עצמו, שגם העניינים הפחותים תופסים אצלו מקום, אלא מכיוון ששלימותו העצמית היא כוללת גם את האברים הפחותים, גם באופן גלוי נעשה בהם מעלה.

ולכן רואים, שיש שלימות בכל אחד מאברי גופו, התורמת לשלימות כל הגוף (ולמשל – שדרך הגידים, המוח והרגליים קשורים זה לזה). ודבר זה בא בגשמיות, כתוצאה מכך שכן הוא בנפש[3].

התכללות זו מתבטאת גם בכך שאנשים שונים משלימים אחד את השני (שאחד מכין אוכל והשני בגדים וכו'). מכיוון שעניין זה הינו דווקא באחדותם של ישראל, לכן דווקא הם נקראים אדם[4].

ב. התכללות הקווים[עריכה]

האדם בשונה מנבראים אחרים הינו כלול מכל הקווים – קו הימין, קו השמאל וקו האמצעי.

לעומת הבעלי חיים והמלאכים, שאצלם יש – א. מידה מיוחדת, ב. ללא התכללות. (לדוגמא: הנשר הינו רחמני ללא אכזריות כלל, ואין בו מאום ממידת הגבורה, ולעומתו העורב אכזרי ללא כל רחמים; וכן גם המלאך מיכאל בחסד, והמלאך גבריאל בגבורה).

אבל אצל האדם הוא בהתכללות, ולכן מידת החסד כלולה ממידת הגבורה (וכמו אב רחמן המכה את בנו מצד אהבתו). וכן, אפילו האדם האכזרי ביותר יש לו ממידת החסד.

בדבר זה, האדם יותר נעלה גם מהמידות של עולם התיקון, כיוון ששם התכללות המידות היא מצד שלימות המידות, ולא בעצם; אבל אצל האדם הוא מצד עצמו, שבעצם המידות אצלו בהתכללות.

הסיבה לדבר: בגלוי – מכיוון שעיקר האדם הוא שכל, ועל פי שכל מוכרח שיהיו כל המידות. בשורשו – מכיוון שהוא מעולם התיקון שבו המידות הינן בהתכללות. ובעצם – מכיוון שעצם האדם אינו מוגדר בגדר מסוים[5].

ג. התכללות המדרגות[עריכה]

האדם כלול לא רק מכל הקווים, אלא גם מכל המדרגות, דהיינו, שהוא כולל בתוכו את המדרגות הנמוכות ביותר, ואת המדרגות הנעלות ביותר.

העולמות – האדם כלול מכל העולמות: גופו – עשיה הגשמי, נפשו – עשיה הרוחני, רוחו – יצירה, נשמתו – בריאה, חיה ויחידה – אצילות.

האדם כלול גם מאש, רוח, מים ועפר, וכן מדומם, צומח, חי ומדבר.

האורות והגילויים – החיות שבאדם, שהיא החיות הפרטית של הגוף, והכוחות הפנימיים – מאור הממלא כל עלמין, והחיות הכללית שבו – מאור הסובב כל עלמין. או: שורש נפשו – מאור הממלא, ושורש גופו – מאור הממלא[6].

עליון ותחתון – מכיוון שאצל האדם יש חיבור בין הגוף לנפש, הרי מצד הנפש הוא למעלה מכל הנבראים, אפילו מהנבראים העליונים; ומצד הגוף הוא (א) למטה מכל הנבראים אפילו מהדומם, (ב) הוא יכול להיות יותר נפרד מאלקות גם מאשר הנבראים הטמאים שמקבלים חיות מג' קליפות הטמאות.

על ידי חיבור הגוף והנפש הוא גם כולל את היום – נפש, והלילה – גוף. וכן את מדרגות האורות והכלים. ועל שם החיבור הזה הוא מכונה עולם קטן[7].

ומכיוון שהשם "אדם" הוא על שם החיבור של הגוף והנפש, הרי הוא נקרא "אדם" דווקא כאשר ישנו חיבור בין נפשו לגופו, ואזי גופו נקרא "בשר אדם", ונפשו נקראת "נפש האדם"[8].

מכיוון שהחיבור הזה בין הגוף והנפש הוא כל כך רחוק, החיבור ביניהם הוא דווקא מהדרגה הכי נעלית – על ידי כח האין סוף המפליא לעשות, שמקשר את הרוחניות (הנפש) עם הגשמיות (הגוף), וזה נעשה דווקא באדם[9].

מעלה זו נפעלת גם בנפש וגם בגוף: (א) שלימותו של האדם שהינו כלול מעליונים ותחתונים, נעשית על ידי חיבור זה. (ב) דווקא בהתלבשות זו מתגלה מעלת הנשמה – שיכולה להתלבש בגוף חומרי; וכן מתגלה כוח הנשמה לברר גוף גשמי וחומרי, שזהו כח שניתן רק לאדם – שיוכל לברר ולזכך חומר גשמי שיהיה כלי לאלקות. (ג) על ידי זה ניתנת לו האפשרות לבחירה חופשית. (ד) כך הוא יכול למלא את תפקידו – להעלות את כל העולמות מהעליונים ועד התחתונים ביותר.

כל זה הוא דווקא מצד הבריאה, אבל על ידי מעשיו של האדם, הנה באם יעשה טוב – יתעלה למעלה גם ממדרגת נשמתו כפי שהיא מצד עצמה (מכיוון שמילוי רצון ה' הינו נעלה יותר מהנשמה. וכן באם יבחר לעשות את ההיפך, הוא יושפל למטה גם ממדרגת גופו מצד עצמו[10].

הסיבה שהאדם כולל את הכל היא – מצד שלימותו. והסיבה שכל הנבראים כלולים בו היא – להורות שהכל נברא בעבורו[11].

ד. בעל בחירה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בחירה חופשית

האדם הוא הנברא היחידי שיש לו בחירה חופשית, דהיינו שיכול לבחור במה שרוצה אם בטוב ולהיות צדיק גמור או להיפך ח"ו[12].

הסיבה שהוא יכול לבחור במה שירצה, נובע מהיות האדם בלתי מוגבל, וכן היותו כלול מכל הקווים – מקו הימין וקו השמאל, שבאדם הם גם יצר הטוב ויצר הרע.

מכיוון שעניינו של האדם הוא "שכל", לכן גם בחירה זו באה באמצעות השכל – שיכול להבין שאלקות זהו הטוב, ולבחור בזה; או כאשר מבין להיפך ח"ו, יבחר להיפך[13].

עובדה זו – שהאדם יכול לבחור בכל אשר יחפוץ, מורה על ה"ישות" שלו יותר משאר הנבראים, וזאת מכיוון שבחירתו היא מצד שכלו הוא, וכן מכיוון שהוא יכול לבחור להיפך מרצון קונו.

סיבת היותו "יש" היא, בעצם – מכיוון שהאדם התחתון דומה לעליון, שהוא ה"יש האמיתי". ובגלוי – מכיוון שהוא בעל שכל, והשכל מעלים על הביטול שלו (כיוון שהשכל הוא מציאות). [ולכן בהמה שאין לה שכל, בטלה לאדם, ואפילו לתינוק][14].

ה. מושל ורודה[עריכה]

בעלי החיים השונים מתבטלים אל הפרט החזק והגיבור שבעדר, או אל חיה אחרת החזקה ממנו; אבל האדם רודה ומושל בבעלי החיים (אף שאינו חזק מהם). וכן הוא (אפילו תינוק) משתוקק לרדות בהם[14].

כמו כן, יש לו את "כח המלוכה"[15] (שהוא למעלה מהכח לרדות ולמשול, שהוא בבעלי חיים; והמלוכה היא רק בבני האדם). כח זה מגיע ממעלת הנפש, שהוא מרומם ומנושא בעצם[16].

ו. הרגשת עצמו[עריכה]

אחת המעלות האנושיות היא זה שהוא מרגיש את "מהות עצמו" – בשונה מבעל חי, שמרגיש רק את גופו.

ההרגש הזה בא מצד עצם נפשו, שלמעלה מהכוחות הגלויים, ועל כן הרגש זה נמצא גם אצל מי שאינו בעל שכל. ומכיוון שכך (שההרגש בא מצד עצם עצמותו), הרי שהוא מעורב בכל ענייניו – שבכל דבר שיש לו, בכוחותיו, חושיו ולבושיו הוא מרגיש את מהותו העצמית, שהיא ה"אני" שבו[17].

ז. מדבר[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מין המדבר

האדם הוא היחידי מכל הנבראים שבעולם הזה[18]. שדיבורו מגיע מנפשו, דהיינו, שדיבורו הוא "דיבור נפשי", ולא כשאר בעלי החיים, ואפילו ציפור המדברת, שהדיבור שלה מגיע ממוצאות הפה, ולא מהנפש[19].

ח. שכלי[עריכה]

עיקר מהותו של האדם (שעל שמה הוא נקרא "אדם") הוא השכל שלו[20]. והיינו, שגם המידות, הרצון והתענוג שלו הינם על פי שכל[21]. ועל כן מי שחי רק חיים בשריים, אינו בכלל אדם[22].

מכיוון שזוהי מהותו, נדרש ממנו שכל ענייניו, ואפילו פעולותיו הקטנות ביותר יהיו על פי הנהגת השכל. ולכן גם בקיום המצוות (אפילו המעשיות) צריך שתהיה פעולת המוח, כיוון שעניינו של האדם הוא – שהמוח יפעל גם ברגלים[23].

מידות שעל פי שכל הם מעצמותו ומהותו של האדם (המורכב משכל ומידות) [והיינו, לא רק שה"מוח שליט על הלב", אלא שגם עצם טבע המידות הוא על פי שכל[24]; ולכן גילויים הוא על פי שכל[25]. גם, מעלת השכל היא מעלת האדם כ"מין המדבר", וכאשר המידות הן על פי שכל, זהו מהותו האמיתית[24].

מצד זה שעניינו של האדם הוא "שכלי", הוא מצד אחד "בטל" (ביכולת), ומצד שני הוא נעשה "יש".

ט. פנימי[עריכה]

מכיוון שהאדם הינו שכלי בעצם מהותו, ומכיוון שעניינו של השכל הוא "פנימיות", לכן גם כל ענייניו של האדם הם בפנימיות. והיינו, שכל דבר שיש לו קשר אליו, אפילו עצם הידיעה עליו, גורם לו להתפעל מזה, כיוון שזה נרגש בפנימיותו. [ועל כן הקב"ה לא רצה שאדם הראשון ידע ממציאות הרע, כיוון שכאשר ירגישנו, זה יגרום לו לירידה][26].

דבר זה גורם לכך, שהשינויים בין בני האדם יהיו לא רק שינויים של חכם וטיפש וכיו"ב, דברים התלויים בעצם כוחותיהם הנפשיים, אלא גם בדברים שמחוץ להם, ולמשל – משרתו (יושב אוהלים או בעל עסק), מצבו הכלכלי (עשיר ועני), וכן סביבתו, מקום מגוריו (עיר וכפר), אכילתו, מלבושיו וביתו. והיינו, שכל דבר שהאדם בא איתו במגע – מורגש בפנימיותו ומשפיע עליו[27].

אמנם, בזה עצמו – פעולת מקומו של האדם עליו, מכיוון שהאדם הוא מדיני, הינה גם בזה שהוא פועל על מקומו. "ודבר זה, אם האדם מושפע או משפיע תלוי בגזע יחוסו ובמעמדו ומצבו המוסרי ביחוס עצמו במעלות כשרונותיו והעיקר בכשרון מעשיו"[28].

מכיוון שעניינו של האדם הוא הפנימיות, לכן הכוחות שלמעלה מהשכל – הכוחות המקיפים שבאדם (כרצון), נקראים "לא אדם".

י. בעל שינויים[עריכה]

מגדרי האדם, הוא היותו בעל שינויים. והיינו, שמחמת היותו שכלי, הוא נעשה בעל שינויים, שמשתנה על פי השכל. מה שאין כן, דרגות שלמעלה מהשכל, הן נקראות "לא אדם" (כמו שכתוב "כי לא אדם הוא להנחם"[29]), כיוון שהם למעלה מגדר שינויים[30].

אמנם, כל זה הוא רק שינויים בציור שלו, שמשתנה על פי השכלתו, אבל בעצמותו הוא לא משתנה, שתמיד הוא נשאר במהותו – מהות אדם[31].



הערות שוליים

  1. לקוטי תורה תזריע כב, ב. אמור לז, ג ואילך. מאמרי אדמו"ר הזקן הנחות הר"פ ע' צז ואילך.
  2. וככה תרל"ז פרשה כ ואילך. מה רב טובך תרצ"ב פ"ג. ועוד.
  3. לקוטי שיחות חלק ד', ‏שיחה לפ' נצבים הערה 14, עמוד 1142, באתר HebrewBooks.
  4. ספר המאמרים תש"ב, ‏ד"ה שובה ישראל, פרק ח, עמ' 17, באתר HebrewBooks.
  5. הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות [ד"ה אחרי כן ראה להסתפק]. ליקוטי תורה אמור לז, ג - ביאור ע"פ והניף. ספר המאמרים תרצ"ז, ‏ד"ה וירא העם, פרקים ו-ז, עמ' 293 ואילך, באתר HebrewBooks.
  6. וככה תרל"ז פרק יד.
  7. ראה בראשית רבה פ"ח ופי"ב. קהלת רבה פ"א. אבות דר' נתן פל"א.
  8. הגהות הרבי הרש"ב, ‏לד"ה פתח אליהו - תרנ"ח, בתחלתו, באתר HebrewBooks.
  9. ספר המאמרים תרמ"ט, ‏ד"ה אחרי מות, פרק א, באתר HebrewBooks.
  10. שאף שהגוף מצד עצמו יכול לעשות היפך רצון ה', זוהי רק יכולת, ואינו נפרד בזה בפועל; אבל כאשר עושה – הוא נעשה נפרד בפועל.
  11. ראה תורה אור חיי שרה יז, א.
  12. רמב"ם הלכות תשובה פרק ה.
  13. ליקוטי תורה אמור לח, ב. ד"ה כבוד מלכותך תר"ס.
  14. 14.0 14.1 ליקוטי תורה האזינו עה, א.
  15. נתבאר בהמשך מן המיצר, תר"ס.
  16. ספר המאמרים תש"ו, ‏ד"ה תקעו פרק יד, עמוד 13 ואילך, באתר HebrewBooks.
  17. ספר המאמרים ה'ש"ת, ‏ד"ה לך לך, עמ' טז, באתר HebrewBooks.ספר השיחות ה'תד"ש, ‏שיחת פורים, בתחילתה, באתר HebrewBooks.
  18. דווקא העולם הזה, כיוון שהדיבור הוא אחד הדברים שבהם האדם דומה למלאכים - בראשית רבה פרשה ח, יא.
  19. ד"ה לולב וערבה, רנ"ט.
  20. ראה וככה תרל"ז פרק כ ואילך. ד"ה מה רב טובך, תרצ"ב פ"ג. ד"ה וישא אהרן, תרצ"ד פ"א. ד"ה ויבא עמלק, תש"ט. ד"ה רבי אומר, ש"ת פ"ב.
  21. ד"ה מן המיצר, תר"ס בסופו. ד"ה והיה אור הלבנה תרס"ז (מתוך המשך תרס"ו). ד"ה חייב איניש, תשח"י.
  22. ספר המאמרים ה'ש"ת, ‏ד"ה אם בחוקותי, פרק ג, באתר HebrewBooks.
  23. ספר המאמרים תרצ"ו, ‏ד"ה וידבר אלקים, פרק ה, באתר HebrewBooks.
  24. 24.0 24.1 ד"ה וישא אהרן, תרצ"ד פ"א. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ב ס"ד.
  25. ד"ה לעולם יהא אדם, תש"ג פכ"ח. ד"ה וידעת, תש"ג פל"ב.
  26. תורה אור בראשית ה, ג ואילך.
  27. אדמו"ר הריי"צ, ‏קונטרס כללי החינוך וההדרכה, באתר HebrewBooks.
  28. מכתב אדמו"ר נ"ע, ‏הובא בלקוטי דיבורים, עמוד 1084 ואילך, באתר HebrewBooks.
  29. ספר שמואל-א טו, כט.
  30. [ http://chabadlibrary.org/books/adhaz/toraor/16/72c.htm תורה אור פרשת יתרו עב, ג]. ד"ה וירח ה', חצר"ת. ד"ה קול דודי, תש"ט פ"ה ואילך.
  31. שיחת שמחת תורה תר"פ ס"א.