אדם רוצה בקב שלו

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמרו חז"ל: "אדם רוצה בקב שלו - יותר מתשעה קבין של חברו". תאור זה הוא טבע שהטביע הקב"ה בנפש האדם, שמשמעותו - דבר שאדם מקבל מחברו בחסד חינם - בלא עמל ויגיעה, אין הוא מתענג בו - באותה מידה שמתענג מדבר שלו - שעמל בו ויצר אותו.

בדבר שאדם עמל בו והשקיע בו את כח עצמו, יש לו בזה חדות היצירה ותענוג גדול. משום כך התעלות רוחנית שבאה כתוצאה מהתגלות אלקית הבאה מלמעלה -באתערותא דלעילא - בלבד - בלא עבודת האדם, אינה מספקת את נשמת האדם.

בנוסף לזה שהתעלות כזו אין לה קיום, מכיון שסיבתה היא מחוץ לאדם, שבאה מלמעלה, בגלל סיבות רוחניות עליונות, הנגרמות רק לעיתים - בעת רצון, ובעבור הזמן, כאשר תתבטל הסיבה, שלא יהיה עוד עת רצון - תתבטל ההתעלות.

הנה עוד זאת, אין התעלות כגון זו מספקת את האדם, מכיון שלא השקיע בה מכוחו כלום. אבל התעלות רוחנית הבאה כתוצאה מעבודת האדם עצמו -באתערותא דלתתא - הנה, מלבד שיש לה קיום, שהרי ההתעלות היא מזיכוך האדם עצמו, ולא מהגילויים הרוחניים הבאים מלמעלה, הנה עוד זאת שיש בזה לאדם תענוג עצמי לאין קץ, הנובע מפנימיות הרצון - תענוג שבנפש.

וכמשל אדם החורש וזורע בכברת ארץ עידית ומוצא ברכה מרובה, הנה לא יתענג כמו החורש וזורע אדמה זיבורית ומוצא בה ברכה מרובה, כי בזה ימצא גם סיפוק מוסרי בפועל ידיו ובעבודתו המרובה - נוסף על הריוח הכלכלי.

וכן הדבר כי גדולה עבודה ומלאכה מוסרית (רוחנית) המאשרת את בעליה באושר נצחי, כי העבודה בחילוף ותמורת הרע בטוב ואת המגונה בנאה מענגת את האדם יותר משקידת הטוב והנאה.

ושני טעמים בזה:

א) מכיון שתכלית הכונה העליונה בהתהוות הנבראים הוא: "[[נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים]]", ולכן הנשמה - שהיא חלק אלקה ממעל ממש, בבחינת בן לאבינו שבשמים, מרגשת את רצון וחפץ האב, ולכן חפצה ורצונה לעסוק בהעלאת התחתונים - אתערותא דלתתא.

ב) נחיתותו של הנברא ביחס לבורא היא -לכל לראש- בכך שהבורא משפיע (פעיל) והנברא מקבל (סביל), אמיתיות ותכלית הטוב מתבטא בכך שהנברא משיג (לא רק את שיא השלימות שבגדר הנבראים אלא גם) את מדריגת ההתדמות לבורא, ונעשה - כביכול, דומה לבוראו, ועל דרך לשון חז"ל: שותף להקב"ה במעשה בראשית.

לכן גם כל הבריאה היא באופן - "אשר ברא אלקים לעשות" 5 ואמרז"ל: "לעשות - לתקן"6, דהיינו, "ברא אלקים" בשביל "לעשות", שהאדם יעשה ויתקן את הבריאה בכח עצמו, ובזה יהיה בבחינת משפיע (ומהווה) - דומה לבוראו.

מאמר חז"ל זה יכול גם לבטא את מעלת עבודת ה' על פי דרך חסידות חב"ד לעומת דרך החסידות חג"ת הידועה כשיטת פולין וכדומה.

צדיקי פולין גרסו עפ"י הפסוק: "צדיק באמונתו יחיה" 7 - אל תיקרי יחְיה (חית שואית) אלא יחַיה (חית פתוחה), שהצדיק מחיה את נפש המאמינים בו. זאת אומרת שאלו המאמינים בצדיק - מתעלים על ידי עבודתו, ואין הם נדרשים אלא להתקשרות לצדיק, ועל-ידי זה יוכלו לעמוד בהתעוררות גדולה בקיום התורה והמצוות, כאשר הצדיק באמונתו ובדבקותו בה' יחי' את כל המקושרים אליו בחיות אלקית - בדרך מתנת חינם.

אך לעומת זה דרך חסידות חב"ד, היא עבודת המוח והלב של כל אחד מהחסידים, המיוסדת ונובעת מההתקשרות הפנימית והעצמית לרבי - שלמעלה מהתקשרות סתם.

והיינו, שכל אחד לפי יכולתו חייב לעבוד ולעמול בעצמו ביגיעת בשר ויגיעת נפש, כדי להשיג אלקות בשכלו, ולהתעמק ולהתאחד בענין האלקי עד כדי תחושה בלב, והתפעלות הלב תבוא מצד השגת המוח.

וזוהי השלימות בעבודת האדם, כאשר עבודתו את ה' היא בבחינת "מלאכתך אשר תעשה" - עבודת האדם בכח עצמו. ואמנם בכל דרך בעבודת ה' זקוק אדם לסייעתא דשמיא, והוא הסיוע, ההדרכה והכח שהרבי נותן לחסיד, ומאפשר לו על ידי זה לעבוד את עבודתו.

מכל מקום, העבודה עצמה -בהתבוננות באלקות והתעוררות אהבה ויראה בתשובה ומעשים טובים- נעשית על ידי האדם בכח עצמו. כי "אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו". ואף על פי שההשפעה וההתפעלות הרוחנית של החסיד הבאה מפעולת הצדיק - מלמעלה למטה - גדולה פי כמה וכמה - תשעה קבין - מעבודתו של העובד בכוח עצמו - קב אחד. מכל מקום היא יקרה וחשובה לקב"ה יותר, כי דוקא דרך זו ממצה את שלימות הכונה העליונה: "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" - על ידי עבודת התחתונים.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות").