אדם מקדש עצמו

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המושג אדם מקדש עצמו מוזכר בגמרא: "תנו רבנן 'והתקדשתם והייתם קדושים', אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא", אשר בזה בא לידי ביטוי גודל הערך של עבודת האדם את ה' - מלמטה למעלה.

שלוש התקדשויות[עריכה]

שלש התקדשויות הן בידי האדם, הגורם לשלש המשכות הקדושה מלמעלה:

אדם מקדש עצמו מלמטה[עריכה]

א) על פי הידוע, כל העלאה גורם להמשכה כפי אופן ההעלאה, כי רוח אייתי רוח כו', וזהו הנקרא "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".

לפיכך באותה מדה שאדם מקדש עצמו למטה, כך נמשכת לו הקדושה מלמעלה, ומכיון שהאדם שלמטה מוגבל ביכולתו להתעלות, לכן גם ההמשכה מלמעלה - הבאה על ידי ההתעלות מלמטה - אף היא מוגבלת. היינו המשכה מוגבלת ומצומצמת בהתאם לעבודת האדם המוגבל בעולם הזה.

והיות האור הנמשך - מוגבל, יש בזה גם מעלה - שבא בהתלבשות בפנמיות כלי המקבל, בבחינת אור פנימי, אבל עם זאת זה גם מחייב שיהיו הכלים ראויים ומוכשרים לקבלת האור.

ולפי אופן הזיכוך של כלי האדם, כך ימשך לו האור והגילוי.

אור מקיף מאתערותא דתתא[עריכה]

ב) ישנה המשכה בבחינת אור מקיף, שאינו בא לפי ערך ה"אתערותא דלתתא". ואף על פי שגם אור זה בא כתוצאה מהתקדשות האדם למטה - מדה כנגד מדה, מכל מקום ההמשכה היא גדולה ביותר - שלא לפי ערך ההעלאה. כמאחז"ל: "אדם נותן מלא עומסו בעולם הזה - הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא", והרי זה ברור ש"מלא עומסו" של הקב"ה הוא גדול שלא בערך ל"מלא עומסו" של האדם.

והסיבה להמשכה גדולה זו, על פי המבואר בענין "ואהבת את ה' אלקיך וגו' בכל מאדך" - בלי גבול, שעל ידי זה נמשך מבחינת "מאד" העליון - אור אין סוף הבלתי בעל גבול.

היות שהאדם התאמץ ויצא ממגבלותיו - אף על פי שביחס לאדם אחר הגדול ממנו - הנה מדריגה זו לא נחשבת "מאד", אך מכיון שאצלו היא יציאה ממגבלותיו, דבר המחייב מאמץ אדיר - מעל ומעבר לכוחותיו, לפיכך גם הקב"ה נותן לו בבחינת בלי-גבול.

אור מקיף בלי גבול מאתערותא דלעילא[עריכה]

ג) ישנה המשכה הבאה לאדם רק על ידי ההכנה בלבד לקראת עבודת ההתקדשות, ולא על ידי העבודה.

אור זה הוא אור מקיף בלי גבול לגמרי, ואין הוא בא כתוצאה מעבודה כלשהי של האדם, אלא באתערותא דלעילא בלבד. כי ההמשכה המבוארת לעיל (סעיף ב'), היא תוצאה של עבודת האדם, ואדרבה, עבודה קשה ביותר - בכל מאדך, אלא שההמשכה גדולה יותר לאין שיעור מכפי העבודה שהאדם משקיע, והיא שלא לפי ערך העבודה.

אבל ההמשכה השלישית אינה נמשכת ואינה תלויה בעבודת האדם כלל, וגם לא במדת המאמץ שמשקיע בעבודתו את ה', אלא באה מפנימיות רצונו הטוב של הקב"ה בעצמו - באתערותא דלעילא בלבד.

ומכל מקום גם המשכה זו כלולה במאחז"ל: "אדם מקדש עצמו למטה כו'", וצריך לעשות פעולה כל-שהיא כדי לזכות ל"אתערותא דלעילא" זו, כי ההכנה לפחות צריכה להיות, שעל ידי הכנה טובה בנפשו נמשך לו אור שלא לפי ערך כשירותו ועבודתו, והיא מבחינת אור מקיף הבלי-גבול.

ועל זה אמר: "אדם מקדש עצמו מעט" -בקדושה יתרה באיזה הכנה טובה - "מקדשין אותו הרבה מלמעלה" בריבוי גדול בכפלי כפליים מכפי ההעלאה וההכנה מלמטה, כי הבא לטהר מסייעין לו לטהר לבבו מה שלא היה ביכולתו מצד עצמו כלל.

דוגמא בולטת להמשכה זו הם הרהורי התשובה שנופלים לו לאדם פתאום שלא נודע לו מאין באו לו, ומבואר בתורת החסידות כי הם באים מכרוזים העליונים המתריעים על התשובה, כמו "בת-קול היוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" וכדומה.

בת קול כזו אינה נשמעת באוזן הגשמית של האדם, ובודאי לא באזניו של המואשם ב"עלבונה של תורה", אלא רק הנשמה חשה ו"שומעת" את המסר הא-לקי הבא מהשמים "דרך" הר חורב. ולכן אף על פי שהאדם זה לא עסק בעבודת התשובה - בא לידי התעוררות פתאומית ורצון סתום ובלתי מוסבר - לחזרה בתשובה או לעשות איזה מעשה טוב ביהדות.

ומבואר שם שמכל מקום צריכה להיות הכנה כללית לזה בנפשו, דהיינו, שחפץ בכלל בקרבת ה' - להיות מקורב ולא מרוחק ח"ו, שרק אז פועלים בו הכרוזים העליונים.

נמצא שהמשכה וגילויים אלו באים באתערותא דלעילא בלבד, וחלקו של האדם בזה הוא רק יצירת תשתית ורקע לקליטת המשכה זו, על ידי הרצון והמוכנות הנפשית הכללית להתקרב אל ה'.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות").